"במשך שנים רבות חייתי", כותב א. י. השל, " מתוך שכנוע שנועדתי לשרת בממלכת הפרטיוּת, שנועדתי להיות שקוע בסוגיות העליונות של החיים ומעורב בניסיון להבהיר אותן באמצעות מחשבות ומילים. בדידות היתה למשא ולברכה כאחד, ומעל לכול אמצעי חיוני להשגת סוג של רוגע, שבו אפשר להתייצב ללא מורא נוכח מבוכות הקיום.
"שלושה מאורעות שינו את גישתי." ממשיך השל וכותב. "הראשון - מתקפות אין־ספור על חיי הפנימיים, מתקפות ששללו ממני את היכולת לקיים רוגע פנימי. המאורע השני היה הגילוי שאדישות לרוע גרועה יותר מהרוע עצמו. אמנם להתבוננות פנימה ערך רב במסגרת פיתוחה של אמת פנימית. ואולם אפילו ערך זה אינו יכול להצדיק את העמידה השאננה נוכח מעשי אכזריות, המשימים ללעג את התקווה להשפעתו של המאמץ האינטלקטואלי הטהור. בידול הוא לעתים קרובות אמתלה לא מודעת לחוסר רגישות של מדינאים וחוקרים כאחד.
מן ההכרח להתייחס לאנשים הרשעים ביותר כמורים גדולים, שכן לעתים קרובות הם מציגים לפנינו בדיוק רב דוגמה לרוע בלתי מוגבל. שאלתו של קין "הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי ?" (בראשית ד, ט) ותשובתו השלילית המשתמעת ממנה היא אחד מכללי הרוע היסודיים ביותר בעולם.
