The task of a human being is to represent The Divine.

It seems that Machiavelli is the great master of our times.

A J Heschel, Interview with Frank Reynolds ABC ( 1971 )

עיקרה של היהדות הוא אפוא לא בזה שיש בה כדי לקיים אומה אחת ומיוחדת זו, אלא בזה שהיא גופה מקור של עושר רוחני, מקור של משמעות רלוונטית לכל העמים

א.י.השל, "הרוח של חינוך יהודי"*,  מתוך "אלוהים מאמין באדם", הוצאת כנרת זמורה ביתן דביר, בתרגום ועריכת דרור בונדי, עמ' 236 ( *כותרת זו לדברים מופיעה בספר באנגלית: The Spirit of Jewish Education)

According to Heschel’s daughter Dr. Susanna Heschel:
(http://www.dartmouth.edu/%7Evox/0405/0404/heschel.html)

"When he came home from Selma in 1965, my father wrote, 'For many of us the march from Selma to Montgomery was about protest and prayer. Legs are not lips and walking is not kneeling. And yet our legs uttered songs. Even without words, our march was worship. I felt my legs were praying.'"

עוד מתוךפרקי הסיום של "ייחודו"

 "זכינו להקים את מדינת ישראל" אומר אברהם יהושע השל בנאום בעברית בירושלים ב1957, שהבאנו קטעים ממנו כאן לפני שבועיים. "הגיע הזמן לקומם את בית ישראל" ממשיך השל ומטעים. "מדינת ישראל היא בארץ הקדושה. בית ישראל הוא בכל מקומות מושבותינו, בית שיש בו חלונות פתוחם לתוך ארץ ישראל. הכרת אחדות האומה חשובה לנו. אבל אין ברעיון מופשט זה בכדי לכלכל את חיינו. אחדות זו היא כוח בלבד ולא תתקיים אלא אם כן נוציא אותה מן הכוח אל הפועל. היהדות היא מציאות היסטורית, ולא רק הכרה שבמוח או רגש שבלב. היהדות היא לא מושג המרחף  בין שמים לארץ, ולא רגש טמיר ונעלם, אלא מציאות. חיים, מציאות של הרגשות, מחשבות ומעשים. מכאן שהיא מציאות שאינה קפואה ועומדת. מהיכן היא מתקיימת ? מן זיקוקי אור שבנשמת היהודי. מכאן שכל יהודי חייב להעלות נר תמיד. נשמתו של אדם קרויה נר. כך אנו חיים בכל דור. כולנו מתפרנסים זה מזה. כאדם שמדליק נר מנר, והנר דולק וחברו אינו חסר, כך יהודי שואב מזיוום של חבריו ורבותיו.

אף הדיוט שבישראל המקיים מצווה אחת, כאילו בנה אחת מחורבות בית ישראל. אל לנו לזלזל בערך המצווה, אף בערך שיחה נאה. ודילוגו עלי אהבה. <ה"ש 23:ראו מדרש שיר השירים רבה ב, יד (דפוס וילנא, טו ע"א ) : ' אמר ר' אחא: עם הארץ שקורא ל'אהבה' 'איבה' - כגון: 'ואהבת' ( את ה' ) - אמר הקדוש ברוך הוא: 'ודילוגו עלי אהבה'>

חידוש הקשר האינטלקטואלי שבין היהודי ליהדות , שבין עם לתורתו, הוא צו* השעה. אין שמחה אלא בינה. נשכיל לראות שביטולה של היהדות בחיי היחיד נוטל ממנו את זיוו. זאת הצרה - שהדעת היא בגלות, שגם התורה היא בגלות. מתנה טובה יש למסורת אבל גנוזה היא. גלמוד האדם המודרני, ומבקש את תיקונו. אין בידנו לכפות עליו את הר סיני. אבל יש בידנו לגלות לפניו חיים שיש שהם זיו, ולֵאמֹר לו: על זה התענג.

שערי הדת סגורים. אין יוצא ואין בא. אלה שבפנים אינם דואגים לעומדים בחוץ. ואלה שבחוץ אינם מבינים את העומדים בפנים. נעלו את הדלת בפני הדופקים. גם אנשי תשוקה נלאו למצוא את הפתח. רווחה השיטה בחיי ישראל האומרת, או שתקבל הכול או  לא כלום. תפסת מועט לא תפסת. אבל מכיוון שרק מועטים מוכנים לקבל את הכול, דוחפת השיטה הזאת את הרוב המכריע של האומה באמת הבניין<ה"ש 24>. השיטה הזאת אינה רוצה לוותר על אף קוצו של יוד, אבל מוכנה לוותר על המוני ישראל.

האם כך דרכה של תורה לומר לרוב: כתבו לכם על קרן הצבי שאין לכם חלק ונחלה בתורת ישראל ?<ה"ש 25> ...נשתכחה ההלכה מהמוני ישראל, ואין בידנו לכפותה עליהם. מן הראוי שדברינו יישמעו בחת. הקיצוניות והקפדנות לא יקרבו את המוני ישראל. בחת ניוושע. גמישות היא המידה ולא קנאות.

...מפני תקנת השבים עלינו להעמיד סולם בתוך הבקעה. ולכל יחיד נגיד: עלה לפי כוחך, ורב הכוח שביהודי, וקצת יותר מכפי כוחך. וזה העיקר: יותר מכפי כוחך.

מצינו שחיבב הקב"ה את שמן הזית יותר מכל השמנים. וגם חכמי ישראל ככה. נושאים את נפשם ליהודי שיהיה שמן זית זך. אמנם אין הרשות בידנו לפסול את כל השמנים האחרים. 'במה מדליקין ובמה אין מדליקין ?...רבי טרפון אומר אין מדליקין אלא בשמן זית בלבד. עמד רבי יוחנן בן נורי על רגליו ואמר מע ישעו אנשי בבל שאין להם אלא שמן שומשומין ? ומה יעשו אנשי מדי שאין להם אלא שמן אגוזים ? ומה יעשו אנשי אלכסנדריה שאין להם אלא שמן צנונות ? ומה יעשו אנשי קפוטקיא שאין להם לא כך ולא כך אלא נפט <ה"ש 30 שבת כ, ע"א, ע"ב־כו. המחלוקת היא בנוגע לחומר הבעֵרה של נרות שבת>.

עם ישראל למוד בניסים ויודע 'מי שאמר לשמן וידלוק הוא יאמר לחומץ וידלוק' <ה"ש 31 תענית כה, ע"א. רבי חנינא בן דוסא אומא לבתו שהצטערה על שהדליקה בטעות נרות שבת חומץ>

...עם הקמת מדינת ישראל נתמלא העולם היהודי אור. אמנם טרם למדנו איך להשתמש בו לאורה, מציאות המדינה לא השפיעה על דרך החיים של התפוצות....היהודים בתפוצות עומדים ומצפים לשמוע את בשורת הרוח מפי עם ישראל במדינת ישראל. יודעים הם את סכנת הטמיעה מבשרם. אבל דואגים גם לסכנת הטמיעה בתוך מדינת ישראל. ישיבת עם ישראל בתוך ארץ ישראל  אינה דבר שבטבע אלא מתנת אלוהים. וכך לימדו אותנו נביאי ישראל. היא תלויה ועומדת על תנאי אחד: נאמנותו של העם לבריתו את אלוהים.

לא נצליח בבדק הבית בתפוצות בלי התקשרות בארץ ישראל, בלי אווירא דארץ ישראל. חובות היחיד בתפוצות משמע לא רק לתת אלא גם לקבל: השראה מציון. אמונה מציון....אין לו ליהודי בתפוצות אלא הד של יראת כבוד בפני מורשת הדורות, טיפה של אמונה. והשאלה העומדת בפנינו היא: טיפה זו מה תהא עליה ?"

והשל מסיים את דבריו שם במשפט: "מי ייתן מציון ישועת ישראל."

* במקור מופיעה "תעודת השעה" - הרשיתי לעצמי לשנות ל"צו השעה".

חלק מהערות השוליים הושמטו לגמרי וחלק באופן חלקי - לטקסט המלא ראו א.י השל, ייחודו של הקיום היהודי, באלוהים מאמין באדם, תרגם וערך דרור בונדי, בהוצאת כנרת זמורה ביתן דביר, עמ' 121 - 139. "נשאת ונתת באמונה ?" מופיע שם בעמ' 90 - 100.

In a very deep sense, religion is two things. First of all, it's an answer to the ultimate problems of human existence. And it also has another side. It is a challenge to all answers. It is living in this polarity of these two points.

A.J. Heschel, The Carl Stern Interview, in Moral Grandeur and Spiritual Audacity, FSG, pp 402- 403

מתוך "ייחודו של הקיום היהודי"

"על חטא שחטאנו בשלילת הרוח

מדברים על חובותיו של היחיד למסורת. ומה בדבר זכויותיו של היחיד ביחס למסורת ?

שכחנו את אהבת אלוהים את ישראל, שכחנו שאין הקב"ה בא בטרוניה עם בריותיו<ה"ש 10 : עבודה זרה ג, ע"א>, שהתורה דרכיה דרכי נועם [משלי ג, יז]. דיברה תורה בשלון בני אדם, אבל חכמי ישראל הסיחו את הדעת מן האדם שביהודי. לא נזקקו לצורכי השעה ולא הבינו למאבקיו. דור דור ובעיותיו, איש איש ומצוקותיו.  אבל החכמים שתקו ולא הורו את הנבוכים ולא התבוננו בשאלות שנתחדשו.

לפנים בישראל,  כשאדם בישראל קיבל את חינוכו בד' אמות של ההלכה, והוויות דאביי ורבא קבעו את מסילת מחשבתו ודרך הגיונו, לא היה בידו אלא קנה מידה אחד: אסור ומותר ? פסול או כשר ? בדרך הלכה חשב ובדרך הלכה חי את חייו. ההלכה היתה לא רק סגנון  של מעשים אלא גם מטבע של מחשבה.

חל שינוי גמור בשטח החינוך. היהודים שואבים את רוב ידיעותיהם לא ממעייני התלמוד אלא ממקורות תרבות חילונית. משא - ומתן של הלכה והגיונו זר ורחוק לרוב העם, אף לא ידעו ולא יבינו את המושגים , את הערכים. אין לשון משותפת לאנשי הלכה ולרוב העם. קם דור הפלגה. אין איש שומע שפת רעהו. זה אומר כולו שלי וזה אומר כולו שלי. זה שואל לבנה וזה מביא טיט. הכל יודעים שהיהדות היא עול כבד. אבל מי יודע שהיהדות היא גם 'עונג הרוחות ועדן הנפשות', שהשבת היא מעין עולם הבא ? האם היהדות אסורה בהנאה ? בידי הרבה מאתנו נעשתה המסורת לעץ יבש שפג טעמו ונס ליחו. רבים הם המדברים בשם האומה שלא קראו ולא שנו, שלא טעמו טעם יהדות ולא התענגו מטובה, שקליפתה אוכלים ותוכה זורקים. הזיבורית שלנו מפורסמת ברבים. העידית שלנו גנוזה ליחידי סגולה. חטאנו כי לא ידענו לפענח את הנעלם, איך לפקוח את עין הלב, איך להוציא את מאור התורה מנרתיקו. לא טיפחנו את העין - והעין סמויה; לא טיפחנו את האוזן - והאוזן אטומה. אנו המורים קטני אמנה, מתהלכים סביב לבעיות היהודי, ובנקודה אין נוגעים.

הבעיה היסודית בחיי ישראל היא לא שלילת הגולה אלא שלילת הרוח, שלילת המחשבה. חשכת עין הלב, מוזנח העיון היהודי בדורנו ומונח ככלי אין חפץ בו. אין תנועה עיונית ואין מאמץ מחשבה. איסתרא בלגינה. קול המולה במחנה ואין קול דממה. שטופים בתעמולה ומזניחים הוראה. עוסקים בצורכי ציבור ושוכחים את צורכי היחיד. חושבים שתעמולה ופרסומת יענו את הכול. שבניינים נהדרים או הפגנות הם ארוכה ומרפא למחלת הדור. אמנם בעיות שברוח לא ניתנו להיפתר בדרך הטכניקה האדמיניסטרטיבית.

על חטא שחטאנו בזלזול הרוח. נלחמנו על זכויות מדיניות, הקימונו מוסדות ציבוריים, סידרנו מפלגות פוליטיות. ואולם מוסדות ומפלגות בלבד לא יצילו את העם. קיום היהודי בעיית הרוח הוא, ולא בעיה פוליטית בלבד. אווירה אנטי־אינטלקטואלית, שלילת המחשבה והמנוסה מבעיות הרוח הן בעוכרינו.. יהודי מודרני אינו אלא ניסיון, אקספרימנט. ומי יודע אם האקספרימנט יצליח ?

נסתתמו הצינורות שבין היהדות והיהודי. צינורות מחשבה והבנה. אין מגע אינטלקטואלי ביניהם. המאור שביהדות שוכן בערפל."

אין אמונה בלי יגיעה

היהדות היא תשובה לשאלות העומדות ברומו של עולם, עולם היחיד ועולם הציבור. ואין אדם עומד על האמת שביהדות, על המאור שבתורה, אלא אם כן מסתכל וצופה לתוך מעמקי הנפש ושומע לבעיותיה. באין הסתכלות, באין הבנת השאלות, היהדות ותשובותיה כפת חרבה לאדם שבע, כפתרון בלי חידה.

האדם בגדלותו

רגילים לאֵמִר שתרומתו הגדולה של היהודי הוא בזה שזכה לדעת אלוהים. אולי תרומתו היתה בזה שזכה לדעת את האדם בגולתו. רק מי שתופס את שגב האדם יבין את ההוד שביהדות. ומה גדולתו ? בעזות הזיקה לאלוהים, בנאמנותו המוחלטת לברית עם אלוהים, למרות המבוכות, האכזבות והסתרת פנים של אלוהים, בעזות הזיקה אף במעשי יום־יום.

ימות העבר וימות ההווה אחוזים זה בזה. לא תתכן אהבת ישראל, אם לא נתהלך את הדורות שחוללו אותנו, ולהפך: ללא אהבת היהודים שבדורנו, ואף הפוחזים והריקים בכלל, לא נזכה להתקשר לישראל שבעבר. אחדות כל הדורות ואחדות כל בני הדור תלויות זו בזו. עלינו להתהלך את ישעיה הנביא, ר' יוחנן בן זכאי, הרמב"ם והבעש"ט, כשם שעלינו להתערב עם אלה החיים אתנו היום. אין אנו סבורים כי כל מה שטבוע בחותם קדמוניות הוא שופרא דשופרא. הרבה שמלות בלו מעלינו והרבה אזורים נשחתו. אמנם לרוב נוטים לעשות את כל העבר פלסתר ומוכנים ומזומנים להמיר את ההוד עתיק היומין בנוגה החדיש ובן־יומו. שוכחים הם שאין בכוחו של היחיד, ואין בידו של דור אחד להקים את הגשר המוביל אל האמת. אל לנו להתייחס בשלילה אל היצירה אשר דורות רבים טיפחוה וריבוה,, 'ואת קדשי בני ישראל לא תחללו' [במדבר יח, לב]."

שערי הדת סגורים

שערי הדת סגורים. אין יוצא ואין בא. אלה שבפנים אינם דואגים לעומדים בחוץ. ואלה שבחוץ אינם מבינים את העומדים בפנים. נעלו את הדלת בפני הדופקים. גם אנשי תשוקה נלאו למצוא את הפתח. רווחה השיטה בחיי ישראל האומרת, או שתקבל הכול או  לא כלום. תפסת מועט לא תפסת. אבל מכיוון שרק מועטים מוכנים לקבל את הכול, דוחפת השיטה הזאת את הרוב המכריע של האומה באמת הבניין. השיטה הזאת אינה רוצה לוותר על אף קוצו של יוד, אבל מוכנה לוותר על המוני ישראל.

....

נשתכחה ההלכה מהמוני ישראל, ואין בידנו לכפותה עליהם. מן הראוי שדברינו יישמעו בנחת. הקיצוניות והקפדנות לא יקרבו את המוני ישראל. בנחת ניוושע. גמישות היא המידה ולא קנאות.

....

מפני תקנת השבים עלינו להעמיד סולם בתוך הבקעה. ולכל יחיד נגיד: עלה לפי כוחך, ורב הכוח שביהודי, וקצת יותר מכפי כוחך. וזה העיקר: יותר מכפי כוחך.

חובות הארץ והגולה

היהודים בתפוצות עומדים ומצפים לשמוע את בשורת הרוח מפי עם ישראל במדינת ישראל. יודעים הם את סכנת הטמיעה מבשרם. אבל דואגים גם לסכנצ הטמיעה בתוך מדינת ישראל. ישיבת עם ישראל בתוך ארץ ישראל אינה דבר שבטבע אלא מתנת אלוהים. וכך לימדו אותנו נביאי ישראל. היא תלויה ועומדת על תנאי אחד: נאמנותו של העם לבריתו את אלוהים.

....

חובות היחיד בתפוצות משמע לא רק לתת אלא גם לקבל: השראה מציון, אמונה מציון.

על ארבעה דברים היהדות עומדת: על אלוהים, התורה, עם ישראל וארץ ישראל. והמאבד אחד מהם כאילו איבד את כולם. כולם מעכבים זה את זה. מכאן שכל יהודי בכל מקום שהוא נמצא יקר לנו.

....קשה קיומו של ישראל כקריעת ים סוף. אלא כדאית היא האמונה שמאמינים בני ישראל באלוהים ישקרע להם הים. אין לו ליהודי בתפוצות אלא הד של יראת כבוד בפני מורשת הדורות, טיפה של אמונה. והשאלה העומדת בפנינו היא: טיפה זו מה תהא עליה ? 

מי ייתן מציון ישועת ישראל.

א.י השל, ייחודו של הקיום היהודי, באלוהים מאמין באדם, תרגם וערך דרור בונדי, בהוצאת כנרת זמורה ביתן דביר, עמ' 128 -129

הד זעקות אימים מבתי החניקה, זעקות שלא נשמעו דוגמתן בתולדות האדם, נורא מנשוא. אוי לו לדור שבימיו האדם היה לחרפות ולדיראון עולם. ויחד עם זה, מעולם לא נתבלט כל כך השגב העל־אנושי שבקיומנו כבזמננו זה.

א.י. השל , פיקוח נשמה, מתוך אלוהים מאמין האדם, בהוצאת כנרת זמורה ביתן דביר, ובעריכת דרור בונדי, עמ' 63

In history, He cannot do the job alone, because He gave us freedom. And the whole hope of messianic redemption depends on God and on man. We must help Him. And by each deed we carry out, we either retard or accelerate the coming of redemption. Our role in history is tremendous. I mean, our human role.

A.J. Heschel, The Carl Stern Interview, in MGSA, FSG, p. 397

הרבה הוגי דעות עמדו להן לאומות העולם שעמלו להשיג את אלוהים על ידי חקירה גרידא...ליהודים יש דרך אחרת והיא: נעשה ונשמע. ההשגה, השמיעה  באה עם המעשה ומתוך המעשה (הרבי מקוצק ).

א.י. השל , פיקוח נשמה, מתוך אלוהים מאמין האדם, בהוצאת כנרת זמורה ביתן דביר, ובעריכת דרור בונדי, עמ' 57

המידה שמודדים בה יופי היא יושר, והמידה שמודדים בה יושר היא אמת, והאמת היא התאמתו של הסופי לאין־סוף, של הפרט לכלל, של הקוסמוס לאלוהים.

אולי אין עתידה של התרבות תלוי אלא בכוח רוחני זה, בכישרון להשיג את ההתאמה הזאת. זהו טיבה של רוחניות להרגיש את הנעלה המסתתר בשכיח, לשמוע קול ענות אף בתרועת ניצחון, לשמוע קול האבן אשר מקיר תזעק.

א.י. השל , פיקוח נשמה, מתוך אלוהים מאמין האדם, בהוצאת כנרת זמורה ביתן דביר, ובעריכת דרור בונדי, עמ' 54

זר ליהודי המאמין רגש האימה שחייו חיי רִיק, שיגיעתו יגיעה לבטלה. יודע הוא את סוד הבה, ברכה על כל הנאה, ואין חדוותו חדווה לבטלה.

א.י. השל , פיקוח נשמה, מתוך אלוהים מאמין האדם, בהוצאת כנרת זמורה ביתן דביר, ובעריכת דרור בונדי, עמ' 52

היהדות מלמדת אותנו  לראות בקיפוח זכות כל שהיא - שוד וחמס, להביט על הונאת אדם כעל אסון עליון ולהרגיש עונג אלוהי בהבאת אושר לבן תמותה.

א.י. השל , פיקוח נשמה, מתוך אלוהים מאמין האדם, בהוצאת כנרת זמורה ביתן דביר, ובעריכת דרור בונדי, עמ' 51

כבוד האדם הסתר דבר. הטוב העליון יושב בסתר. רק הנשמות הערטילאיות מתקשות בפומבי, והעולם בעיניהן כראי. במידה שהאדם  מגלה סודו, בה במידה מתרוקן, מתערטל.

א.י. השל , פיקוח נשמה, מתוך אלוהים מאמין האדם, בהוצאת כנרת זמורה ביתן דביר, ובעריכת דרור בונדי, עמ' 50

היהדות היא בחינת נר לנשמה. היא מלמדת אותנו כיצד לשמור על המנגינה בתוך שאון החיים, כיצד לבער את קוצי הארעיות והגסות מתוך כרם קיומנו.

א.י. השל , פיקוח נשמה, מתוך אלוהים מאמין האדם, בהוצאת כנרת זמורה ביתן דביר, ובעריכת דרור בונדי, עמ' 52 ( לפנים משורת הכוונה ) 

על דבר זה ידוו כל הדוים שבני אדם : הזהירים במצוות שבין אדם למקום מקלקלים במצוות שבין אדם לחברו, ושחובות הלבבות הן דברים שאדם דש בעקביו.

א. י . השל , תורה מן השמים באספקלריה של הדורות, בעריכת דרור בונדי, הוצאת ספרי מגיד, הוצאת קורן, כרך ב, עמ' 1139

כעדות להתגלות המקרא עצמו הוא מדרש.

א. י. השל, אלוהים מבקש את האדם, הוצאת מאגנס, תרגום עזן מאיר לוי, עמ'149

"רבי ישמעאל קרא תגר על דרכי מדרשו של רבי עקיבא, וכשהסיק רביעקיבא דיו חשוב מן האות וא"ו  שבדיבור 'ובת כהן' ('ישמעאל אחי, בת ובת  אני דורש'), אמר לו: 'וכי מפני שאתה דורש בת ובת נוציא זו לשריפה ?! "

א. י. השל, תורה מן השמים באספקלריה של הדורות,(חלק א)  הוצאת שונצין, עמ'  4

אלוהים הוא ייחסו המשפחתי של כל אדם. או שאלוהים הוא האב של כל אדם או של אף אדם. צלם אלוהים קיים בכל אדם או באף אדם.

א.י השל, "דת וגזע" , ב"אלוהים מאמין באדם", תרגם וערך דרור בונדי, בהוצאת כנרת, זמורה, ביתן, דביר, עמ' 40

בימינו רוֹוח הדימוי שחז"ל היו אנשים נאיביים, פשוטים וגלוי לב, ולא נטו להגיגים פילוסופיים. קשה להבין כיצד ניתן להכליל בצורה כה גורפת  קבוצת אנשים המהווה עולם ומלואו, שקביעותיהם הדקות והעמוקות בהלכה הציבו אתגר אינטלקטואלי בפני כל דורות התלמידים העתידיים. כל ניתוח בלתי משוחד של אמרותיהם בתחום האגדה - המעידות כאלף עדים שחייהם הפנימיים לא היו פשוטים או שלווים - יהיה בכוחו להפריך טענה זו. את מחשבתם ניתן לתפוס תפיסה הולמת רק במונחים של תחרות בין קליטה פסיבית לבין ספונטניות, בין הלכה לאגדה.

א. י. השל, אלוהים מבקש את האדם, הוצאת מאגנס, תרגום עזן מאיר לוי, עמ' 265

There is a general assumption that the Rabbis  were naive, simple-minded and unrelective people. How such an assumption can be generalized in regard to such a galaxy of men whose subtle and profound judgments in halacha have remained an intellectual challenge to all future students is difficult to see. It is refuted by any unbiased analysis of their agadic sayings, which clearly indicate that their inner life was neither simple nor idyllic. Their thinking can only be adequately understood in terms  of a contest between receptivity and spontaneity, between halacha and agada.

A.J. Heschel, God in Search of Man, FSG, p 336

What determines one's being human is the image one adopts.

A.J. Heschel, Who is Man ? Stanford U Press, p 8

The image of man affects the nature of man.

A.J. Heschel, Who is Man ? Stanford U Press, p 8

"Do we live what we are or do we live what we have, or by what we have ? Our difficulty is that we know so little about the humanity of man. We know what he makes, but we do not know what he is. In the characterizations of man, for example, as a tool-making or thinking animal, reference is made to the functions, not to the being, of man. Is it possible that our entire civilization is built upon a misinterpretation of man ? Or that the tragedy of modern man is due to the fact that he is a being who forgot the question: Who is man ? The failure to identify himself, to know what is authentic human existence, leads him to assume a false identity, to pretend to be what he is unable to be or to fail to  accept what is at the very root of his being. Ignorance about man is not lack of knowledge but false knowledge."

A.J. Heschel, Who is Man ? Stanford U Press, pp 5-6

The impulse to reflect about the humanity of man comes from the conscience as well as from intellectual curiosity. It is motivated by anxiety, and not simply by a desire to add to the sum of information about a member of the class of mammals.

A J Heschel, Who is Man ? Stanford U Press, p. 2

Our conscience dwells secure, we cast the blame on inevitable Fate. The rhetoric of indifference is highly effective. It is extremely easy to adjust to other people's suffering graciously.

A J Heschel. Jews in the Soviet Union, in The Insecurity of Freedom, FS&G, p 266

עוד מתמ"ה

אין אתה תופס את עניין תורה מן השמים אלא אם כן [אתה] מרגיש את *השמים שבתורה*. והשאלה אם החומש נכתב כולו בארבעים שנה או בשמונים שנה, שאלת שעה היא על בעיית הנצח. ספר התורה הוא *פלא שנעשה קבע*, מאורע שנעשה הרגל. כל הכופר בפלא אין לו חלק בעולם הזה, ועל אחת כמה וכמה שאין לו שיג ושיח בדברים של מעלה.

א. י . השל , תורה מן השמים באספקלריה של הדורות, בעריכת דרור בונדי, הוצאת ספרי מגיד, הוצאת קורן, כרך ב, עמ' 993 - 994

מתוך פרק יב ספר שלישי תמ"ה ( אגדה בהלכה )

קביעת ההלכה כבית הלל נגד בית שמאי היתה אחד המאורעות המכריעים ביותר בתולדות ישראל. והנה הנימוק להכרעה זו האמור כאן, 'מפני שנוחין ועלובין היו', מפתיע ביותר. וכי על יסוד מדות חסידות של חכם קובעים שהלכה כמותו ? מה ענין חסידות אצל פסק הלכה ?

א. י . השל , תורה מן השמים באספקלריה של הדורות, בעריכת דרור בונדי, הוצאת ספרי מגיד, הוצאת קורן, כרך ב, עמ' 1135

זו היא אחת התובנות האדירות של התנ"ך: צורכי האנושות הסובלת הם עניין לאחריות אישית וציבורית כאחת.

א.י. השל , To Grow In Wisdom, מתוך אלוהים מאמין האדם, בהוצאת כנרת זמורה ביתן דביר, ובעריכת דרור בונדי, עמ' 143

"בשעה שנכון הדבר כי טובת הכלל עדיפה על טובת היחיד, היחיד הקונקרטי הוא המעניק משמעות לגזע האדם. איננו מתייחסים לבן־אנוש כבעל ערך מפני שהוא פרט בגזע האדם; ההפך הוא הנכון: גזע האדם הוא בעל ערך מפני שהוא מורכב מבני־אנוש."

א.י. השל , To Grow In Wisdom, מתוך אלוהים מאמין האדם, בהוצאת כנרת זמורה ביתן דביר, ובעריכת דרור בונדי, עמ' 148

While it is true that the good of all counts more  than the good of one, it is the concrete individual who lends meaning to the human race. We do not think that a human being is valuable because he is a member of the race; it is rather the opposite: the human race is valuable because it is composed of human beings.

A.J. Heschel, To Grow in Wisdom, in The Insecurity Of Freedom, GSF, p. 78

מתוך מאמרו של משה אידל בלך לך

"באחת מן ההערות המאירות ביותר על תיאולוגיה ביהדות, השל הצביע על התפקיד שמילאה ההבחנה החדה בין פילוסופיה לתנ"ך, כפי שניסח אותה שפינוזה, בכך שעודדה את ראיית היהדות כלגליסטית. באותו מאמר הוא אפילו דיבר על 'כפירה הלכתית'.* הבחנתו של שפינוזה אומצה בידי משה מנדלסון, מחד גיסא, ובידי פילוסופים גרמנים כמו קאנט והגל, מאידך גיסא. במידת מה, חלק ניכר מהאופוס של השל הוא פולמוס מתמשך כנגד ההבחנה החדה שבין הלגליסטי לתיאולוגי וניסיון להציע לה אלטרנטיבה.^ הוא תרם לא רק אלטרנטיבה תיאולוגית אלא כזו השואפת  למוסס את הניגוד שבין השניים ולהציע במקומו סינתזה מתמשכת שבין חשיבה על אלוהים לבין חיים בקהילה שמושתת על קיום מצוות. במהלך זה השל הסתמך בעיקר על החסידות; אך במונחים כלליים יותר, הוא הטעים את המיסטיקה היהודית כמעין מפתח להבנת גרסה רחבה יותר של התיאולוגיה היהודית. עוד בתקופה מוקדמת יחסית של הקריירה שלו בארצות הברית, הוא התלונן על כך ש'עדיין לא העריכו כראוי את מקומו של הניסיון המסתורי בחיי ישראל.^*

* *גדולה מוסרית*, עמ' 155

^ ראו במיוחד בספרו *אלוהים מבקש את האדם.*

^*'על רוח הקודש', עמ' קפו"

----------------------------

"באמצעות פיזור הערפל  שנוצר בתקופת  הנאורות, החל עידן המיסטיקה. האפותיאוזה של המיסטיקה בכלל והתפקיד שמילאה מנקודת המבט היהודית בתחייה הזו הם סיפור מורכב למדי וקשה לחזות את תוצאותיו. האם ההארה תאריך ימים יותר מן הנאורות ? האם עידן המיסטיקה יצליח יותר מאשר עידן ההיגיון ? זו עדיין שאלה די פתוחה ."

משה אידל, "אברהם יהושע השל על מיסטיקה וחסידות" ב "לך לך עיונים ביצירתו של אברהם יהושע השל" בעריכת בנימין איש שלום ודרור בונדי, הוצאת אידרא, עמ' 285, 287

There will always remain a spiritual underground where a few brave minds continue to fight. Yet our concern is not how to worship in the catacombs but rather how to remain human in the skyscrapers.

A.J. Heschel, Religion in a Free Society, in The Insecurity of Freedom, FS&G, p. 23

What we have learned from Jewish history is  that if a man is not more than human then he is less than human.

A.J. Heschel, God in Search of Man, FSG, p. 422

ההיסטוריה היהודית לימדה אותנו, שאם אדם אינו יותר מבן אדם סופו שיהא פחות מבן אדם.

א.י. השל, אלוהים מבקש את האדם, הוצאת מאגינס, תרגום עזן מאיר-לוי, עמ' 331

מתוך שיחת חנוך בן פזי בדף השל באוקטובר 2020

הציפיה של השל  מהדת בעידן המודרני היא שהיא תאפשר לאדם  להתייצב בפני אי־הידיעה, בפני המסתורין, בפני הלא מובן.

מן ההכרח לבחון מחדש את גישותינו ומושגינו. הזקנה אינה תבוסה אלא ניצחון, אינה עונש אלא זכות. בחינוך  אנו מדגישים את חשיבות התאמת הצעיר לחברה. משימתנו היא לקרוא להתאמת החברה לזקן.

א.י.השל, To Grow in Wisdom, מתוך "אלוהים מאמין באדם", הוצאת כנרת זמורה ביתן דביר, בתרגום ועריכת דרור בונדי, עמ' 142

A revision  of attitudes and conceptions is necessary. Old age is not a defeat but a victory, not a punishment but a privilege. In education we stress the adjustment  of the young to society. Our task is to call for the adjustment of society to the old.

A. J. Heschel, To Grow in Wisdom. in The Insecurity Of Freedom, FSG, pp 71- 72

בעיית הזקנה בעידן המודרני

"אב ואם תמיד יהיו מבוגרים יותר, ושנותיהם יתרות. אך כיצד יש לראות שנים יתרות - כהתקדמות או כנסיגה ? בעייתנו בעיה כפולה היא: גישת החברה לזקן ולזִקְנָה, אך גם גישת הזקן להיותו זקן. הגישה הטיפוסית לזקנה מאופיינת בפחד, בלבול, תחושת אבסורד, רמייה עצמית וחוסר כנות. אכן, כואב העניין ואף ביזארי: הזקנה היא דבר־מה שכולנו משתוקקים  להגיע עדיו, אך מעת שהגענו אליו אנו רואים אותו כתבוסה, כסוג של עונש מוות. מדע הרפואה עשוי לחשוב שהוא מעניק לנו  ברכה בכך שהוא מאפשר לנו להגיע לזקנה; ואולם אנו ממשיכים לנהוג כאילו היתה זו מחלה."

"אנו משקיעים יותר כסף וזמן באמנות מחיקת סימני הזקנה מאשר באמנות ההתמודדות עם מחלות לב וסרטן. אתה מוצא מטופלים רבים יותר בטרקליני היופי מאשר בבתי החולים. היינו מעדיפים להיות קירחים מאשר מאפירים, ובשיער לבן אנו רואים תועבה. היות זקן משמע תבוסה, דבר־מה שיש להתבייש בו. האותנטיות והכנות של הקיום מומרות בקלות בעבור זוהר, הסוואה, העמדת פנים והולכת שולל."

א.י.השל, "לגדול בחכמה",  To Grow in Wisdom מתוך "אלוהים מאמין באדם", הוצאת כנרת זמורה ביתן דביר, בתרגום ועריכת דרור בונדי, עמ' 141- 142

Perhaps this is the most distressing aspect of the situation. The care for the old is regarded as an act of charity rather than  as a supreme privilege. In the never dying utterance of the Ten Commandments, the God of Israel did not proclaim: Honor Me, Revere Me. He proclaimed instead: Revere your father and  your mother. There is no reverence for God without reverence for father and mother.

In Jewish tradition the honor for father and mother is a commandment, the perfect fulfillment of which surpasses the power of man. There is no limit to what one ought to do in carrying out this privilige of devotion ( see 'Children and Youth', p. 39). God is invisible , but my mother is His presence...

Father and mother are always older, more advanced in years. But is being advanced in years to be considered an advance or a retreat ?

Ours is a twin problem: the attitude of society to the old and old age as well as the attitude of the old to being old.

A.J. Heschel, To Grow in Wisdom, from The Insecurity of Freedom , Farrar, Straus & Giroux, p 70