"אב ואם תמיד יהיו מבוגרים יותר, ושנותיהם יתרות. אך כיצד יש לראות שנים יתרות - כהתקדמות או כנסיגה ? בעייתנו בעיה כפולה היא: גישת החברה לזקן ולזִקְנָה, אך גם גישת הזקן להיותו זקן. הגישה הטיפוסית לזקנה מאופיינת בפחד, בלבול, תחושת אבסורד, רמייה עצמית וחוסר כנות. אכן, כואב העניין ואף ביזארי: הזקנה היא דבר־מה שכולנו משתוקקים להגיע עדיו, אך מעת שהגענו אליו אנו רואים אותו כתבוסה, כסוג של עונש מוות. מדע הרפואה עשוי לחשוב שהוא מעניק לנו ברכה בכך שהוא מאפשר לנו להגיע לזקנה; ואולם אנו ממשיכים לנהוג כאילו היתה זו מחלה."
"אנו משקיעים יותר כסף וזמן באמנות מחיקת סימני הזקנה מאשר באמנות ההתמודדות עם מחלות לב וסרטן. אתה מוצא מטופלים רבים יותר בטרקליני היופי מאשר בבתי החולים. היינו מעדיפים להיות קירחים מאשר מאפירים, ובשיער לבן אנו רואים תועבה. היות זקן משמע תבוסה, דבר־מה שיש להתבייש בו. האותנטיות והכנות של הקיום מומרות בקלות בעבור זוהר, הסוואה, העמדת פנים והולכת שולל."
א.י.השל, "לגדול בחכמה", To Grow in Wisdom מתוך "אלוהים מאמין באדם", הוצאת כנרת זמורה ביתן דביר, בתרגום ועריכת דרור בונדי, עמ' 141- 142
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה