"על חטא שחטאנו בשלילת הרוח
מדברים על חובותיו של היחיד למסורת. ומה בדבר זכויותיו של היחיד ביחס למסורת ?
שכחנו את אהבת אלוהים את ישראל, שכחנו שאין הקב"ה בא בטרוניה עם בריותיו<ה"ש 10 : עבודה זרה ג, ע"א>, שהתורה דרכיה דרכי נועם [משלי ג, יז]. דיברה תורה בשלון בני אדם, אבל חכמי ישראל הסיחו את הדעת מן האדם שביהודי. לא נזקקו לצורכי השעה ולא הבינו למאבקיו. דור דור ובעיותיו, איש איש ומצוקותיו. אבל החכמים שתקו ולא הורו את הנבוכים ולא התבוננו בשאלות שנתחדשו.
לפנים בישראל, כשאדם בישראל קיבל את חינוכו בד' אמות של ההלכה, והוויות דאביי ורבא קבעו את מסילת מחשבתו ודרך הגיונו, לא היה בידו אלא קנה מידה אחד: אסור ומותר ? פסול או כשר ? בדרך הלכה חשב ובדרך הלכה חי את חייו. ההלכה היתה לא רק סגנון של מעשים אלא גם מטבע של מחשבה.
חל שינוי גמור בשטח החינוך. היהודים שואבים את רוב ידיעותיהם לא ממעייני התלמוד אלא ממקורות תרבות חילונית. משא - ומתן של הלכה והגיונו זר ורחוק לרוב העם, אף לא ידעו ולא יבינו את המושגים , את הערכים. אין לשון משותפת לאנשי הלכה ולרוב העם. קם דור הפלגה. אין איש שומע שפת רעהו. זה אומר כולו שלי וזה אומר כולו שלי. זה שואל לבנה וזה מביא טיט. הכל יודעים שהיהדות היא עול כבד. אבל מי יודע שהיהדות היא גם 'עונג הרוחות ועדן הנפשות', שהשבת היא מעין עולם הבא ? האם היהדות אסורה בהנאה ? בידי הרבה מאתנו נעשתה המסורת לעץ יבש שפג טעמו ונס ליחו. רבים הם המדברים בשם האומה שלא קראו ולא שנו, שלא טעמו טעם יהדות ולא התענגו מטובה, שקליפתה אוכלים ותוכה זורקים. הזיבורית שלנו מפורסמת ברבים. העידית שלנו גנוזה ליחידי סגולה. חטאנו כי לא ידענו לפענח את הנעלם, איך לפקוח את עין הלב, איך להוציא את מאור התורה מנרתיקו. לא טיפחנו את העין - והעין סמויה; לא טיפחנו את האוזן - והאוזן אטומה. אנו המורים קטני אמנה, מתהלכים סביב לבעיות היהודי, ובנקודה אין נוגעים.
הבעיה היסודית בחיי ישראל היא לא שלילת הגולה אלא שלילת הרוח, שלילת המחשבה. חשכת עין הלב, מוזנח העיון היהודי בדורנו ומונח ככלי אין חפץ בו. אין תנועה עיונית ואין מאמץ מחשבה. איסתרא בלגינה. קול המולה במחנה ואין קול דממה. שטופים בתעמולה ומזניחים הוראה. עוסקים בצורכי ציבור ושוכחים את צורכי היחיד. חושבים שתעמולה ופרסומת יענו את הכול. שבניינים נהדרים או הפגנות הם ארוכה ומרפא למחלת הדור. אמנם בעיות שברוח לא ניתנו להיפתר בדרך הטכניקה האדמיניסטרטיבית.
על חטא שחטאנו בזלזול הרוח. נלחמנו על זכויות מדיניות, הקימונו מוסדות ציבוריים, סידרנו מפלגות פוליטיות. ואולם מוסדות ומפלגות בלבד לא יצילו את העם. קיום היהודי בעיית הרוח הוא, ולא בעיה פוליטית בלבד. אווירה אנטי־אינטלקטואלית, שלילת המחשבה והמנוסה מבעיות הרוח הן בעוכרינו.. יהודי מודרני אינו אלא ניסיון, אקספרימנט. ומי יודע אם האקספרימנט יצליח ?
נסתתמו הצינורות שבין היהדות והיהודי. צינורות מחשבה והבנה. אין מגע אינטלקטואלי ביניהם. המאור שביהדות שוכן בערפל."
אין אמונה בלי יגיעה
היהדות היא תשובה לשאלות העומדות ברומו של עולם, עולם היחיד ועולם הציבור. ואין אדם עומד על האמת שביהדות, על המאור שבתורה, אלא אם כן מסתכל וצופה לתוך מעמקי הנפש ושומע לבעיותיה. באין הסתכלות, באין הבנת השאלות, היהדות ותשובותיה כפת חרבה לאדם שבע, כפתרון בלי חידה.
האדם בגדלותו
רגילים לאֵמִר שתרומתו הגדולה של היהודי הוא בזה שזכה לדעת אלוהים. אולי תרומתו היתה בזה שזכה לדעת את האדם בגולתו. רק מי שתופס את שגב האדם יבין את ההוד שביהדות. ומה גדולתו ? בעזות הזיקה לאלוהים, בנאמנותו המוחלטת לברית עם אלוהים, למרות המבוכות, האכזבות והסתרת פנים של אלוהים, בעזות הזיקה אף במעשי יום־יום.
ימות העבר וימות ההווה אחוזים זה בזה.
לא תתכן אהבת ישראל, אם לא נתהלך את הדורות שחוללו אותנו, ולהפך: ללא אהבת היהודים
שבדורנו, ואף הפוחזים והריקים בכלל, לא נזכה להתקשר לישראל שבעבר. אחדות כל הדורות
ואחדות כל בני הדור תלויות זו בזו. עלינו להתהלך את ישעיה הנביא, ר' יוחנן בן
זכאי, הרמב"ם והבעש"ט, כשם שעלינו להתערב עם אלה החיים אתנו היום. אין אנו סבורים כי כל מה שטבוע בחותם קדמוניות הוא שופרא דשופרא. הרבה שמלות בלו מעלינו והרבה אזורים נשחתו. אמנם לרוב נוטים לעשות את כל העבר פלסתר ומוכנים ומזומנים להמיר את ההוד עתיק היומין בנוגה החדיש ובן־יומו. שוכחים הם שאין בכוחו של היחיד, ואין בידו של דור אחד להקים את הגשר המוביל אל האמת. אל לנו להתייחס בשלילה אל היצירה אשר דורות רבים טיפחוה וריבוה,, 'ואת קדשי בני ישראל לא תחללו' [במדבר יח, לב]."
שערי הדת סגורים
שערי הדת סגורים. אין יוצא ואין בא. אלה שבפנים אינם דואגים לעומדים בחוץ. ואלה שבחוץ אינם מבינים את העומדים בפנים. נעלו את הדלת בפני הדופקים. גם אנשי תשוקה נלאו למצוא את הפתח. רווחה השיטה בחיי ישראל האומרת, או שתקבל הכול או לא כלום. תפסת מועט לא תפסת. אבל מכיוון שרק מועטים מוכנים לקבל את הכול, דוחפת השיטה הזאת את הרוב המכריע של האומה באמת הבניין. השיטה הזאת אינה רוצה לוותר על אף קוצו של יוד, אבל מוכנה לוותר על המוני ישראל.
....
נשתכחה ההלכה מהמוני ישראל, ואין בידנו לכפותה עליהם. מן הראוי שדברינו יישמעו בנחת. הקיצוניות והקפדנות לא יקרבו את המוני ישראל. בנחת ניוושע. גמישות היא המידה ולא קנאות.
....
מפני תקנת השבים עלינו להעמיד סולם בתוך הבקעה. ולכל יחיד נגיד: עלה לפי כוחך, ורב הכוח שביהודי, וקצת יותר מכפי כוחך. וזה העיקר: יותר מכפי כוחך.
חובות הארץ והגולה
היהודים בתפוצות עומדים ומצפים לשמוע את בשורת הרוח מפי עם ישראל במדינת ישראל. יודעים הם את סכנת הטמיעה מבשרם. אבל דואגים גם לסכנצ הטמיעה בתוך מדינת ישראל. ישיבת עם ישראל בתוך ארץ ישראל אינה דבר שבטבע אלא מתנת אלוהים. וכך לימדו אותנו נביאי ישראל. היא תלויה ועומדת על תנאי אחד: נאמנותו של העם לבריתו את אלוהים.
....
חובות היחיד בתפוצות משמע לא רק לתת אלא גם לקבל: השראה מציון, אמונה מציון.
על ארבעה דברים היהדות עומדת: על אלוהים, התורה, עם ישראל וארץ ישראל. והמאבד אחד מהם כאילו איבד את כולם. כולם מעכבים זה את זה. מכאן שכל יהודי בכל מקום שהוא נמצא יקר לנו.
....קשה קיומו של ישראל כקריעת ים סוף. אלא כדאית היא האמונה שמאמינים בני ישראל באלוהים ישקרע להם הים. אין לו ליהודי בתפוצות אלא הד של יראת כבוד בפני מורשת הדורות, טיפה של אמונה. והשאלה העומדת בפנינו היא: טיפה זו מה תהא עליה ?
מי ייתן מציון ישועת ישראל.
א.י השל, ייחודו של הקיום היהודי, באלוהים מאמין באדם, תרגם וערך דרור בונדי, בהוצאת כנרת זמורה ביתן דביר, עמ' 128 -129
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה