בעיות אמונה שמנהג חכמים לכסות עליהן ?

העובדה שעל פרשת דרכיה של ההיסטוריה הישראלית נפגשו שני 'אבות העולם' שהיו למסוללי נתיבות באמונות ודעות, רבת חשיבות היא. פגישה של אדירי מחשבה מנוגדים בתכלית המתווכחים בדברים העומדים ברומו של עולם עלולה היתה לגלות בעיות שבאמונה שמנהג חכמים לכסות עליהן.

א. י . השל , תורה מן השמים באספקלריה של הדורות, בעריכת דרור בונדי, הוצאת ספרי מגיד, הוצאת קורן, כרך א עמ' 57 - 58

השל על מקומו הנכון והראוי של מורה ....

השל על מקומו הנכון והראוי של מורה ....

חביבה המסורת העממית היהודית ורב ערכה, אבל מוכן אני להודות שמצויים בה במסורת זו כמה דברים שממלאים אותי בושה, כמו, למשל, הוראת הלוואי של השם 'מלמד'. שם זה נרדף לביש-מזל, ויש בכך פשוט משום חילול הקודש, משום התכחשות לרוח היהדות, כי בתורת היהדות אין משימה נעלה מזו של מורה התורה. כך נהג עמנו תמיד. אין אנו חוגגים זכרם של מלכים וגיבורים, אלא של מורים- משה רבנו ורבי עקיבא. המורה היה ויהיה עמוד התיכון בחיי האומה היהודית.

והנה נולדה בימינו נטייה להתעלם מעובדה חשובה זו. ראוי, לדעתי, לכנות את הנטייה הזאת בשם ,'מוסדיות', כי מעלה היא את חשיבותו של המוסד על זו של המורה. והמוסדיות היא צורה חדשה, מודרנית, של עבודה זרה. בניגוד לנטייה זו, הייתי מטעים שאפילו בית הכנסת אינו מרכז החיים היהודיים, ואלה האומרים כך אינם אלא חוזרים על רעיונות הזרים למסורת היהודית.

במרכז היהדות עומד המורה. אף הקדוש ברוך הוא יושב ועוסק בתורה. מכאן האחריות המרובה המוטלת על המורה. אין לדמות חיים יהודיים בלי מסירותם וחריצותם וחוכמתם של המורים שלנו, ואין ערוך להישגיהם ולזכויותיהם של המורים במאמץ לקיום היהדות באמריקה. אבל הגיעה השעה לחזור ולבחון את המטרות ואת היסודות של הפילוסופיה החינוכית שלנו. בתורת הקדמה לבחינה חדשה זו רוצה אני להתריע על שלוש מגמות בחינוך היהודי המודרני והן : רודנות, אפולוגטיקה, וביהייביוריזם דתי.

א.י.השל, "הרוח של חינוך יהודי", מתוך "אלוהים מאמין באדם", הוצאת כנרת זמורה ביתן דביר, בתרגום ועריכת דרור בונדי, עמ' 231-232.

כל הרגשות:

3Sefi Dahan, Jonathan Schalom ואחד נוסף

"לאחר שמבול הרשע גרף ושטף תבל ומלואה נודד לו שיור העדינות, כיונה עזובה, בין השמים והארץ, ויבקש מנוח במצפון האדם. העדינות היא השכינה. מי ירחם על יונה עלובה זו, אם לא אנחנו, בני ישראל ?

הד זעקות אימים מבתי החניקה, זעקות שלא נשמעו דוגמתן בתולדות האדם, נורא מנשוא. אוי לו לדור שבימיו היה האדם לחרפות ולדיראון עולם. ויחד עם זה, מעולם לא נתלבט כל כך השגב העל־אנושי שבקיומנו בזמננו זה.

מיליוני יהודים שנשמדו עדים הם כי כל זמן שהציווי 'זכור את יום השבת לקדשו' [שמות כ, ז] לא יתקבל על בני האדם, לא תהיה גם לדיבר 'לא תרצח' [שם, כ,יב] אחיזה בחיים. כיום הרי אנחנו, מתי המספר, הדור שהוטל עליו לשמור, להכשיר ולמסור. דור כבד אחריות וכבד גורל אנחנו. עתידה של היהדות היא בידי מעטים. הנהיה אנחנו היהודים האחרונים ?"

א.י. השל , פיקוח נשמה, מתוך אלוהים מאמין האדם, בהוצאת כנרת זמורה ביתן דביר, ובעריכת דרור בונדי, עמ' 63

"פרדוקס עמוק התקיים בנשמתו של ר' מנדל [מקוצק]. מצד אחד, הוא סבר שהאדם הוא לא־כלום ושאפילו לצדיק אסור 'לומר את דברו' כלפי השמיים, ולכן הוא סירב להשתמש בכוח של 'צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים'. ומצד שני, הוא הסתובב עם טענות קשות כלפי בורא עולם, למרות שרוב הזמן הוא הסתיר את טענותיו תחת מעטה של שתיקה, היו כמה פעמים שבהן זעק את הקובלנות שלו כלפי אלוהים ב'דיבורים' חריפים ועוקצניים.

וכי זו דרכה של היהדות: להיות בקובלנה כלפי אלוהים, ועוד להעלות אותה על השפתיים ?! על הבעיה הזו התנהלה מחלוקת הן בין התנאים והן בין האמוראים.  רבי עקיבא, למשל, סבר שתמיד יש ללמד זכות על ריבונו של עולם. אפילו כשהכול מריר וחשוך, עלינו לקבל את הכול באהבה; זו עבירה לצאת בטענות נגד ריבונו של עולם. רבי ישמעאל, לעומתו, לא היה מוכן לקבל את צרותיו של עם ישראל באהבה, והוא עצמו העז להתרעם על ריבונו של עולם.*

ר' מנדל נהג לפי שיטת ר' ישמעאל. אדם שמבקש לחיות מתוך כנות לא ידחיק ולא יכחיש קושיה שבוערת בו בכאב."

א.י. השל, חסידים עד הקצה סיפורם של גיבורי קוצק: מלובלין ועד איזביצה, תרגום מיידיש דניאל רייזר ואיתיאל בארי, בעריכת דרור בונדי, ספרי מגיד והוצאת קורן, עמ' 232 - 233

*בהערת שוליים על אתר מפנה השל לתורה מן השמים עמ' 189 -192

"מבין כישרונותיו של הרבי מקוצק בלטה יכולתו הכבירה לנסח את רעיונותיו בקצרה,  בחריפות ובשנינות. מספר 'דיבורים' שלו  - שהשתמרו כפי שאמר אותם ביידיש - עוצמתיים בצורה בלתי רגילה."

"בשנת 1937, כאשר נתכּנס הקונגרס השני של הנאצים בנירנברג, תיארו סופרי העיתונות העולמית, כגון כתבי הטיימס בלונדון, מתוך התפעלות גלויה את ההפגנות של ארגוני הנאצים השונים. הם לא מצאו די ניבים בפיהם לקלס, להלל ולשבח את היופי הגופני, הסדר, המשמעת והשלמות הספורטיבית של רבבות הנאצים, עולי־הימים אשר התהלכו מטוכסים ובחגיגיות לפני אבי אבות ' התנועה'. הסופרים האלה, שהתלהבו למראה ההוד החיצוני, לא היו מחוננים  בכישרון לחשוף ולראות את הנחשים בצורת אדם, את הארס שהיה מפעפע בקרבם ושהביא זמן לא רב אחר כך כיליון על מיליוני בני אדם."

א.י. השל , פיקוח נשמה, מתוך אלוהים מאמין האדם, בהוצאת כנרת זמורה ביתן דביר, ובעריכת דרור בונדי, עמ' 53 - 54

האיור: Johann Christoph Dietzsch

Storm-Tossed Ships Wrecked on a Rocky Coast

Courtesy National Gallery of Art, Washington

הציור הוא ברשות הרבים ( public domain )

"בקוצק לא נבהלו בכלל מסכנות ומספקות. ודאות אמונית רדיקלית ניתנת להשגה רק לאחר חוויה עמוקה של חוסר ודאות רדיקלית, של העדר אמונה עמוק. הראש חייב להיות פתוח. כל מחשבה מצריכה התבוננות. אין שום צנזורה בראש למחשבות של כפירה.

בא אליו [לר' מנדל] חסיד עם קושיות:

'רבי, יש לי מחשבות נוראות'.

'דהיינו ?'.

'אני פוחד להעלות זאת על דל שפתיי. רע ומר לי כשאני חושב על זה. אפילו הגיהינום לא יכפר...'.

'נו, תגיד'.

'אוי ואבוי לי. אני חושב לפעמים, חס ושלום, שאין דין ואין דיין'.

'אז מה אכפת לך ?'.

'מה זאת אומרת מה אכפת לי ?', צעק החסיד, ' אם אין דין ואין דיין, איזו תכלית יש לכל העולם ?'.

'אז מה אכפת לך שלעולם אין תכלית ?'.

'רבי, אם לעולם אין תכלית, איזה טעם יש לתורה ?'.

'ומה אכפת לך אם לתורה אין טעם ?'.

'אבוי לחיי, רבי, אם לתורה אין טעם. הרי שאין טעם לחיים. ומזה אכפת לי מאוד'.

ענה ר' מנדל: ' אם כל כך אכפת לך מזה, אתה יהודי ישר וכן; וליהודי ישר וכן - מותר שיהיו מחשבות כאלה'.

הרבי מקוצק ידע היטב שהדרך שלו מסוכנת."

א.י. השל, חסידים עד הקצה סיפורם של גיבורי קוצק: מלובלין ועד איזביצה, תרגום מיידיש דניאל רייזר ואיתיאל בארי, בעריכת דרור בונדי, ספרי מגיד והוצאת קורן, עמ' 238 - 239