אלו דברים לשבת פרשת וישלח תשע"ז

כדרכו של עולם, לרבות עולם  המילים, עולם הספרים, קורה שאתה מחפש משפט שקראת, לא לפני הרבה זמן בספר כלשהו, ואתה מוצא כל דבר חוץ מאותו המשפט.

ניחא.

ימים קשים עוברים על כוחותינו. אך על מנת לאזן את התמונה לפני שנמשיך, הכהן של בית הכנסת שלנו אמר לי השבוע, לא בפעם הראשונה, אך הפעם הראשונה אחרי הרבה זמן, "יורים עליך". בוקר קר וגשום  ואתה מחפש - בטור הלוי התורן - את הנטלן, כדי לצקת מים על ידיו של הכהן עובר לברכת כהנים. זה לא הכהן שעומד מעליך זה המ"מ שמעל לתעלה החפורה באתר האימונים שצועק עליך "יורים עליך"....

על כל פנים

הזוועות בסוריה, עמונה, טראמפ, טמטום ודברים אחרים שלחו אותי לספרו של הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק "מן הסערה על אבלות ייסורים והמצב האנושי".

הנה כמה דברים שמצאתי שם:

"האדם הקוסמי, שעולמו גדוש בסדר וביופי, שלווה ושקט, מי שהגשים את כל שאיפותיו ותשוקותיו, המרוצה מעצמו ומייעודו, חייב לוותר, ולו לזמן מה, על עולמו המסודר למופת כדי לגלות את הא-לוהים. לפי היהדות, הפגישה עם הא-לוהים כשלעצמה איננה רק חוויה נפלאה וברוכה אלא גם מלאת חלחלה ואימה. לא רק שמש בהירה זורחת באופקו של הקיום האנושי; גם חשכת לילה מבעיתה, מלאה בקולות ובחזיונות משונים, עוטפת את היצור הסופי. כשלפתע נקרה א-לוהים על דרכו של אדם, הוא נעשה מודע להיותו בן חלוף ולאבסורד שבקיום מותנה ויחסי. האינסופיות בולעת את הסופיות."

"ההתגלות והקטסטרופה (שהיא מעשה ההריסה או הניפוץ המיידי של דפוסי קיום ) בם ביהדות מושגים זהוים. כל צורה של ייסורים, כל נטילת חלק בסבלות העולם, משמעה תנועה של נסיגה, התרחקות מן הישם והמוכר, מנקודות השקפה שהן כה מוטבעות באדם עד שנעשה לחלק מאישיותו, מעמדות כה ברורות עד שזכו למשמעות אפודיקטית, מפעילויות  כה שכיחות עד שהפכו לשגרה. בקצרה: חוויית הסבל היא טראומטית וככזו היא פועלת בכוח נורא - קורעת את האדם בקשריו היציבים עם עצמו ועם אחרים ומטלטלת אותו אל מחוץ למעורבותו בסביבתו המוכרת לו היטב. בכל מקום שבו מופיעה הקטסטרופה, שם גם באה ההתגלות האדירה לידי ביטוי: האדם ניצב אל מול הא-לוהים."

במעבר חד, ובהמשך ישיר לדברים , נסיים עם ה"קטע הבעייתי" שלהלן, קטע מוזר ומופלא כאחד

שבת שלום
    ג'ף