"היהודים התרחקו מן המסורת כאשר פסקו לראות את הקשר בין הבעיות הפועמות בלב האדם ובין התורה והמצוות, בין הנוף ובין בית הכנסת, בין שקיעת החמה וברכת מעריב-ערבים, בין השבת וחידת הזמן. צמצום היהדות לתוך רשות ההלכה - עם כל יראת הכבוד שאנו רוחשים לה - היתה אחת מתוצאות הגלות שאין לברך עליה ברכת הטוב והמיטיב. צמצום זה קרתנות בה, לא ממידות הנביאים היא. כל המעמיד את היהדות אך ורק על ההלכה ממעט את דמותה וכופר בגדולתה. אלה הדוגלים בדברי חז"ל: מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב"ה אלא ד' אמות של הלכה - שוכחים שאין הדברים האלה ביטוי של ניצחון אלא להיפך. ביטוי של צער ויגון, שרגלי השכינה נדחקו מתוך העולם הגדול, של חירות האדם והטבע. זאת ועוד: תורה ומצוות אינן חוק ומשפט. העיקר תורה שבלב, אותה תחושה של היהודי כאילו עמדו רגליו בהר-סיני".

א. י. השל, השיחה (השלישית) עם א"ח אלחנני, ב"חמש שיחות עם אברהם יהושע השל" בעריכת פ פלאי, הוצאת אוניפרס, עמ' 49