The task of a human being is to represent The Divine.

It seems that Machiavelli is the great master of our times.

A J Heschel, Interview with Frank Reynolds ABC ( 1971 )

עיקרה של היהדות הוא אפוא לא בזה שיש בה כדי לקיים אומה אחת ומיוחדת זו, אלא בזה שהיא גופה מקור של עושר רוחני, מקור של משמעות רלוונטית לכל העמים

א.י.השל, "הרוח של חינוך יהודי"*,  מתוך "אלוהים מאמין באדם", הוצאת כנרת זמורה ביתן דביר, בתרגום ועריכת דרור בונדי, עמ' 236 ( *כותרת זו לדברים מופיעה בספר באנגלית: The Spirit of Jewish Education)

According to Heschel’s daughter Dr. Susanna Heschel:
(http://www.dartmouth.edu/%7Evox/0405/0404/heschel.html)

"When he came home from Selma in 1965, my father wrote, 'For many of us the march from Selma to Montgomery was about protest and prayer. Legs are not lips and walking is not kneeling. And yet our legs uttered songs. Even without words, our march was worship. I felt my legs were praying.'"

עוד מתוךפרקי הסיום של "ייחודו"

 "זכינו להקים את מדינת ישראל" אומר אברהם יהושע השל בנאום בעברית בירושלים ב1957, שהבאנו קטעים ממנו כאן לפני שבועיים. "הגיע הזמן לקומם את בית ישראל" ממשיך השל ומטעים. "מדינת ישראל היא בארץ הקדושה. בית ישראל הוא בכל מקומות מושבותינו, בית שיש בו חלונות פתוחם לתוך ארץ ישראל. הכרת אחדות האומה חשובה לנו. אבל אין ברעיון מופשט זה בכדי לכלכל את חיינו. אחדות זו היא כוח בלבד ולא תתקיים אלא אם כן נוציא אותה מן הכוח אל הפועל. היהדות היא מציאות היסטורית, ולא רק הכרה שבמוח או רגש שבלב. היהדות היא לא מושג המרחף  בין שמים לארץ, ולא רגש טמיר ונעלם, אלא מציאות. חיים, מציאות של הרגשות, מחשבות ומעשים. מכאן שהיא מציאות שאינה קפואה ועומדת. מהיכן היא מתקיימת ? מן זיקוקי אור שבנשמת היהודי. מכאן שכל יהודי חייב להעלות נר תמיד. נשמתו של אדם קרויה נר. כך אנו חיים בכל דור. כולנו מתפרנסים זה מזה. כאדם שמדליק נר מנר, והנר דולק וחברו אינו חסר, כך יהודי שואב מזיוום של חבריו ורבותיו.

אף הדיוט שבישראל המקיים מצווה אחת, כאילו בנה אחת מחורבות בית ישראל. אל לנו לזלזל בערך המצווה, אף בערך שיחה נאה. ודילוגו עלי אהבה. <ה"ש 23:ראו מדרש שיר השירים רבה ב, יד (דפוס וילנא, טו ע"א ) : ' אמר ר' אחא: עם הארץ שקורא ל'אהבה' 'איבה' - כגון: 'ואהבת' ( את ה' ) - אמר הקדוש ברוך הוא: 'ודילוגו עלי אהבה'>

חידוש הקשר האינטלקטואלי שבין היהודי ליהדות , שבין עם לתורתו, הוא צו* השעה. אין שמחה אלא בינה. נשכיל לראות שביטולה של היהדות בחיי היחיד נוטל ממנו את זיוו. זאת הצרה - שהדעת היא בגלות, שגם התורה היא בגלות. מתנה טובה יש למסורת אבל גנוזה היא. גלמוד האדם המודרני, ומבקש את תיקונו. אין בידנו לכפות עליו את הר סיני. אבל יש בידנו לגלות לפניו חיים שיש שהם זיו, ולֵאמֹר לו: על זה התענג.

שערי הדת סגורים. אין יוצא ואין בא. אלה שבפנים אינם דואגים לעומדים בחוץ. ואלה שבחוץ אינם מבינים את העומדים בפנים. נעלו את הדלת בפני הדופקים. גם אנשי תשוקה נלאו למצוא את הפתח. רווחה השיטה בחיי ישראל האומרת, או שתקבל הכול או  לא כלום. תפסת מועט לא תפסת. אבל מכיוון שרק מועטים מוכנים לקבל את הכול, דוחפת השיטה הזאת את הרוב המכריע של האומה באמת הבניין<ה"ש 24>. השיטה הזאת אינה רוצה לוותר על אף קוצו של יוד, אבל מוכנה לוותר על המוני ישראל.

האם כך דרכה של תורה לומר לרוב: כתבו לכם על קרן הצבי שאין לכם חלק ונחלה בתורת ישראל ?<ה"ש 25> ...נשתכחה ההלכה מהמוני ישראל, ואין בידנו לכפותה עליהם. מן הראוי שדברינו יישמעו בחת. הקיצוניות והקפדנות לא יקרבו את המוני ישראל. בחת ניוושע. גמישות היא המידה ולא קנאות.

...מפני תקנת השבים עלינו להעמיד סולם בתוך הבקעה. ולכל יחיד נגיד: עלה לפי כוחך, ורב הכוח שביהודי, וקצת יותר מכפי כוחך. וזה העיקר: יותר מכפי כוחך.

מצינו שחיבב הקב"ה את שמן הזית יותר מכל השמנים. וגם חכמי ישראל ככה. נושאים את נפשם ליהודי שיהיה שמן זית זך. אמנם אין הרשות בידנו לפסול את כל השמנים האחרים. 'במה מדליקין ובמה אין מדליקין ?...רבי טרפון אומר אין מדליקין אלא בשמן זית בלבד. עמד רבי יוחנן בן נורי על רגליו ואמר מע ישעו אנשי בבל שאין להם אלא שמן שומשומין ? ומה יעשו אנשי מדי שאין להם אלא שמן אגוזים ? ומה יעשו אנשי אלכסנדריה שאין להם אלא שמן צנונות ? ומה יעשו אנשי קפוטקיא שאין להם לא כך ולא כך אלא נפט <ה"ש 30 שבת כ, ע"א, ע"ב־כו. המחלוקת היא בנוגע לחומר הבעֵרה של נרות שבת>.

עם ישראל למוד בניסים ויודע 'מי שאמר לשמן וידלוק הוא יאמר לחומץ וידלוק' <ה"ש 31 תענית כה, ע"א. רבי חנינא בן דוסא אומא לבתו שהצטערה על שהדליקה בטעות נרות שבת חומץ>

...עם הקמת מדינת ישראל נתמלא העולם היהודי אור. אמנם טרם למדנו איך להשתמש בו לאורה, מציאות המדינה לא השפיעה על דרך החיים של התפוצות....היהודים בתפוצות עומדים ומצפים לשמוע את בשורת הרוח מפי עם ישראל במדינת ישראל. יודעים הם את סכנת הטמיעה מבשרם. אבל דואגים גם לסכנת הטמיעה בתוך מדינת ישראל. ישיבת עם ישראל בתוך ארץ ישראל  אינה דבר שבטבע אלא מתנת אלוהים. וכך לימדו אותנו נביאי ישראל. היא תלויה ועומדת על תנאי אחד: נאמנותו של העם לבריתו את אלוהים.

לא נצליח בבדק הבית בתפוצות בלי התקשרות בארץ ישראל, בלי אווירא דארץ ישראל. חובות היחיד בתפוצות משמע לא רק לתת אלא גם לקבל: השראה מציון. אמונה מציון....אין לו ליהודי בתפוצות אלא הד של יראת כבוד בפני מורשת הדורות, טיפה של אמונה. והשאלה העומדת בפנינו היא: טיפה זו מה תהא עליה ?"

והשל מסיים את דבריו שם במשפט: "מי ייתן מציון ישועת ישראל."

* במקור מופיעה "תעודת השעה" - הרשיתי לעצמי לשנות ל"צו השעה".

חלק מהערות השוליים הושמטו לגמרי וחלק באופן חלקי - לטקסט המלא ראו א.י השל, ייחודו של הקיום היהודי, באלוהים מאמין באדם, תרגם וערך דרור בונדי, בהוצאת כנרת זמורה ביתן דביר, עמ' 121 - 139. "נשאת ונתת באמונה ?" מופיע שם בעמ' 90 - 100.

In a very deep sense, religion is two things. First of all, it's an answer to the ultimate problems of human existence. And it also has another side. It is a challenge to all answers. It is living in this polarity of these two points.

A.J. Heschel, The Carl Stern Interview, in Moral Grandeur and Spiritual Audacity, FSG, pp 402- 403

מתוך "ייחודו של הקיום היהודי"

"על חטא שחטאנו בשלילת הרוח

מדברים על חובותיו של היחיד למסורת. ומה בדבר זכויותיו של היחיד ביחס למסורת ?

שכחנו את אהבת אלוהים את ישראל, שכחנו שאין הקב"ה בא בטרוניה עם בריותיו<ה"ש 10 : עבודה זרה ג, ע"א>, שהתורה דרכיה דרכי נועם [משלי ג, יז]. דיברה תורה בשלון בני אדם, אבל חכמי ישראל הסיחו את הדעת מן האדם שביהודי. לא נזקקו לצורכי השעה ולא הבינו למאבקיו. דור דור ובעיותיו, איש איש ומצוקותיו.  אבל החכמים שתקו ולא הורו את הנבוכים ולא התבוננו בשאלות שנתחדשו.

לפנים בישראל,  כשאדם בישראל קיבל את חינוכו בד' אמות של ההלכה, והוויות דאביי ורבא קבעו את מסילת מחשבתו ודרך הגיונו, לא היה בידו אלא קנה מידה אחד: אסור ומותר ? פסול או כשר ? בדרך הלכה חשב ובדרך הלכה חי את חייו. ההלכה היתה לא רק סגנון  של מעשים אלא גם מטבע של מחשבה.

חל שינוי גמור בשטח החינוך. היהודים שואבים את רוב ידיעותיהם לא ממעייני התלמוד אלא ממקורות תרבות חילונית. משא - ומתן של הלכה והגיונו זר ורחוק לרוב העם, אף לא ידעו ולא יבינו את המושגים , את הערכים. אין לשון משותפת לאנשי הלכה ולרוב העם. קם דור הפלגה. אין איש שומע שפת רעהו. זה אומר כולו שלי וזה אומר כולו שלי. זה שואל לבנה וזה מביא טיט. הכל יודעים שהיהדות היא עול כבד. אבל מי יודע שהיהדות היא גם 'עונג הרוחות ועדן הנפשות', שהשבת היא מעין עולם הבא ? האם היהדות אסורה בהנאה ? בידי הרבה מאתנו נעשתה המסורת לעץ יבש שפג טעמו ונס ליחו. רבים הם המדברים בשם האומה שלא קראו ולא שנו, שלא טעמו טעם יהדות ולא התענגו מטובה, שקליפתה אוכלים ותוכה זורקים. הזיבורית שלנו מפורסמת ברבים. העידית שלנו גנוזה ליחידי סגולה. חטאנו כי לא ידענו לפענח את הנעלם, איך לפקוח את עין הלב, איך להוציא את מאור התורה מנרתיקו. לא טיפחנו את העין - והעין סמויה; לא טיפחנו את האוזן - והאוזן אטומה. אנו המורים קטני אמנה, מתהלכים סביב לבעיות היהודי, ובנקודה אין נוגעים.

הבעיה היסודית בחיי ישראל היא לא שלילת הגולה אלא שלילת הרוח, שלילת המחשבה. חשכת עין הלב, מוזנח העיון היהודי בדורנו ומונח ככלי אין חפץ בו. אין תנועה עיונית ואין מאמץ מחשבה. איסתרא בלגינה. קול המולה במחנה ואין קול דממה. שטופים בתעמולה ומזניחים הוראה. עוסקים בצורכי ציבור ושוכחים את צורכי היחיד. חושבים שתעמולה ופרסומת יענו את הכול. שבניינים נהדרים או הפגנות הם ארוכה ומרפא למחלת הדור. אמנם בעיות שברוח לא ניתנו להיפתר בדרך הטכניקה האדמיניסטרטיבית.

על חטא שחטאנו בזלזול הרוח. נלחמנו על זכויות מדיניות, הקימונו מוסדות ציבוריים, סידרנו מפלגות פוליטיות. ואולם מוסדות ומפלגות בלבד לא יצילו את העם. קיום היהודי בעיית הרוח הוא, ולא בעיה פוליטית בלבד. אווירה אנטי־אינטלקטואלית, שלילת המחשבה והמנוסה מבעיות הרוח הן בעוכרינו.. יהודי מודרני אינו אלא ניסיון, אקספרימנט. ומי יודע אם האקספרימנט יצליח ?

נסתתמו הצינורות שבין היהדות והיהודי. צינורות מחשבה והבנה. אין מגע אינטלקטואלי ביניהם. המאור שביהדות שוכן בערפל."

אין אמונה בלי יגיעה

היהדות היא תשובה לשאלות העומדות ברומו של עולם, עולם היחיד ועולם הציבור. ואין אדם עומד על האמת שביהדות, על המאור שבתורה, אלא אם כן מסתכל וצופה לתוך מעמקי הנפש ושומע לבעיותיה. באין הסתכלות, באין הבנת השאלות, היהדות ותשובותיה כפת חרבה לאדם שבע, כפתרון בלי חידה.

האדם בגדלותו

רגילים לאֵמִר שתרומתו הגדולה של היהודי הוא בזה שזכה לדעת אלוהים. אולי תרומתו היתה בזה שזכה לדעת את האדם בגולתו. רק מי שתופס את שגב האדם יבין את ההוד שביהדות. ומה גדולתו ? בעזות הזיקה לאלוהים, בנאמנותו המוחלטת לברית עם אלוהים, למרות המבוכות, האכזבות והסתרת פנים של אלוהים, בעזות הזיקה אף במעשי יום־יום.

ימות העבר וימות ההווה אחוזים זה בזה. לא תתכן אהבת ישראל, אם לא נתהלך את הדורות שחוללו אותנו, ולהפך: ללא אהבת היהודים שבדורנו, ואף הפוחזים והריקים בכלל, לא נזכה להתקשר לישראל שבעבר. אחדות כל הדורות ואחדות כל בני הדור תלויות זו בזו. עלינו להתהלך את ישעיה הנביא, ר' יוחנן בן זכאי, הרמב"ם והבעש"ט, כשם שעלינו להתערב עם אלה החיים אתנו היום. אין אנו סבורים כי כל מה שטבוע בחותם קדמוניות הוא שופרא דשופרא. הרבה שמלות בלו מעלינו והרבה אזורים נשחתו. אמנם לרוב נוטים לעשות את כל העבר פלסתר ומוכנים ומזומנים להמיר את ההוד עתיק היומין בנוגה החדיש ובן־יומו. שוכחים הם שאין בכוחו של היחיד, ואין בידו של דור אחד להקים את הגשר המוביל אל האמת. אל לנו להתייחס בשלילה אל היצירה אשר דורות רבים טיפחוה וריבוה,, 'ואת קדשי בני ישראל לא תחללו' [במדבר יח, לב]."

שערי הדת סגורים

שערי הדת סגורים. אין יוצא ואין בא. אלה שבפנים אינם דואגים לעומדים בחוץ. ואלה שבחוץ אינם מבינים את העומדים בפנים. נעלו את הדלת בפני הדופקים. גם אנשי תשוקה נלאו למצוא את הפתח. רווחה השיטה בחיי ישראל האומרת, או שתקבל הכול או  לא כלום. תפסת מועט לא תפסת. אבל מכיוון שרק מועטים מוכנים לקבל את הכול, דוחפת השיטה הזאת את הרוב המכריע של האומה באמת הבניין. השיטה הזאת אינה רוצה לוותר על אף קוצו של יוד, אבל מוכנה לוותר על המוני ישראל.

....

נשתכחה ההלכה מהמוני ישראל, ואין בידנו לכפותה עליהם. מן הראוי שדברינו יישמעו בנחת. הקיצוניות והקפדנות לא יקרבו את המוני ישראל. בנחת ניוושע. גמישות היא המידה ולא קנאות.

....

מפני תקנת השבים עלינו להעמיד סולם בתוך הבקעה. ולכל יחיד נגיד: עלה לפי כוחך, ורב הכוח שביהודי, וקצת יותר מכפי כוחך. וזה העיקר: יותר מכפי כוחך.

חובות הארץ והגולה

היהודים בתפוצות עומדים ומצפים לשמוע את בשורת הרוח מפי עם ישראל במדינת ישראל. יודעים הם את סכנת הטמיעה מבשרם. אבל דואגים גם לסכנצ הטמיעה בתוך מדינת ישראל. ישיבת עם ישראל בתוך ארץ ישראל אינה דבר שבטבע אלא מתנת אלוהים. וכך לימדו אותנו נביאי ישראל. היא תלויה ועומדת על תנאי אחד: נאמנותו של העם לבריתו את אלוהים.

....

חובות היחיד בתפוצות משמע לא רק לתת אלא גם לקבל: השראה מציון, אמונה מציון.

על ארבעה דברים היהדות עומדת: על אלוהים, התורה, עם ישראל וארץ ישראל. והמאבד אחד מהם כאילו איבד את כולם. כולם מעכבים זה את זה. מכאן שכל יהודי בכל מקום שהוא נמצא יקר לנו.

....קשה קיומו של ישראל כקריעת ים סוף. אלא כדאית היא האמונה שמאמינים בני ישראל באלוהים ישקרע להם הים. אין לו ליהודי בתפוצות אלא הד של יראת כבוד בפני מורשת הדורות, טיפה של אמונה. והשאלה העומדת בפנינו היא: טיפה זו מה תהא עליה ? 

מי ייתן מציון ישועת ישראל.

א.י השל, ייחודו של הקיום היהודי, באלוהים מאמין באדם, תרגם וערך דרור בונדי, בהוצאת כנרת זמורה ביתן דביר, עמ' 128 -129