השל על מקומו הנכון והראוי של מורה ....

השל על מקומו הנכון והראוי של מורה ....

חביבה המסורת העממית היהודית ורב ערכה, אבל מוכן אני להודות שמצויים בה במסורת זו כמה דברים שממלאים אותי בושה, כמו, למשל, הוראת הלוואי של השם 'מלמד'. שם זה נרדף לביש-מזל, ויש בכך פשוט משום חילול הקודש, משום התכחשות לרוח היהדות, כי בתורת היהדות אין משימה נעלה מזו של מורה התורה. כך נהג עמנו תמיד. אין אנו חוגגים זכרם של מלכים וגיבורים, אלא של מורים- משה רבנו ורבי עקיבא. המורה היה ויהיה עמוד התיכון בחיי האומה היהודית.

והנה נולדה בימינו נטייה להתעלם מעובדה חשובה זו. ראוי, לדעתי, לכנות את הנטייה הזאת בשם ,'מוסדיות', כי מעלה היא את חשיבותו של המוסד על זו של המורה. והמוסדיות היא צורה חדשה, מודרנית, של עבודה זרה. בניגוד לנטייה זו, הייתי מטעים שאפילו בית הכנסת אינו מרכז החיים היהודיים, ואלה האומרים כך אינם אלא חוזרים על רעיונות הזרים למסורת היהודית.

במרכז היהדות עומד המורה. אף הקדוש ברוך הוא יושב ועוסק בתורה. מכאן האחריות המרובה המוטלת על המורה. אין לדמות חיים יהודיים בלי מסירותם וחריצותם וחוכמתם של המורים שלנו, ואין ערוך להישגיהם ולזכויותיהם של המורים במאמץ לקיום היהדות באמריקה. אבל הגיעה השעה לחזור ולבחון את המטרות ואת היסודות של הפילוסופיה החינוכית שלנו. בתורת הקדמה לבחינה חדשה זו רוצה אני להתריע על שלוש מגמות בחינוך היהודי המודרני והן : רודנות, אפולוגטיקה, וביהייביוריזם דתי.

א.י.השל, "הרוח של חינוך יהודי", מתוך "אלוהים מאמין באדם", הוצאת כנרת זמורה ביתן דביר, בתרגום ועריכת דרור בונדי, עמ' 231-232.

כל הרגשות:

3Sefi Dahan, Jonathan Schalom ואחד נוסף

"לאחר שמבול הרשע גרף ושטף תבל ומלואה נודד לו שיור העדינות, כיונה עזובה, בין השמים והארץ, ויבקש מנוח במצפון האדם. העדינות היא השכינה. מי ירחם על יונה עלובה זו, אם לא אנחנו, בני ישראל ?

הד זעקות אימים מבתי החניקה, זעקות שלא נשמעו דוגמתן בתולדות האדם, נורא מנשוא. אוי לו לדור שבימיו היה האדם לחרפות ולדיראון עולם. ויחד עם זה, מעולם לא נתלבט כל כך השגב העל־אנושי שבקיומנו בזמננו זה.

מיליוני יהודים שנשמדו עדים הם כי כל זמן שהציווי 'זכור את יום השבת לקדשו' [שמות כ, ז] לא יתקבל על בני האדם, לא תהיה גם לדיבר 'לא תרצח' [שם, כ,יב] אחיזה בחיים. כיום הרי אנחנו, מתי המספר, הדור שהוטל עליו לשמור, להכשיר ולמסור. דור כבד אחריות וכבד גורל אנחנו. עתידה של היהדות היא בידי מעטים. הנהיה אנחנו היהודים האחרונים ?"

א.י. השל , פיקוח נשמה, מתוך אלוהים מאמין האדם, בהוצאת כנרת זמורה ביתן דביר, ובעריכת דרור בונדי, עמ' 63

"פרדוקס עמוק התקיים בנשמתו של ר' מנדל [מקוצק]. מצד אחד, הוא סבר שהאדם הוא לא־כלום ושאפילו לצדיק אסור 'לומר את דברו' כלפי השמיים, ולכן הוא סירב להשתמש בכוח של 'צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים'. ומצד שני, הוא הסתובב עם טענות קשות כלפי בורא עולם, למרות שרוב הזמן הוא הסתיר את טענותיו תחת מעטה של שתיקה, היו כמה פעמים שבהן זעק את הקובלנות שלו כלפי אלוהים ב'דיבורים' חריפים ועוקצניים.

וכי זו דרכה של היהדות: להיות בקובלנה כלפי אלוהים, ועוד להעלות אותה על השפתיים ?! על הבעיה הזו התנהלה מחלוקת הן בין התנאים והן בין האמוראים.  רבי עקיבא, למשל, סבר שתמיד יש ללמד זכות על ריבונו של עולם. אפילו כשהכול מריר וחשוך, עלינו לקבל את הכול באהבה; זו עבירה לצאת בטענות נגד ריבונו של עולם. רבי ישמעאל, לעומתו, לא היה מוכן לקבל את צרותיו של עם ישראל באהבה, והוא עצמו העז להתרעם על ריבונו של עולם.*

ר' מנדל נהג לפי שיטת ר' ישמעאל. אדם שמבקש לחיות מתוך כנות לא ידחיק ולא יכחיש קושיה שבוערת בו בכאב."

א.י. השל, חסידים עד הקצה סיפורם של גיבורי קוצק: מלובלין ועד איזביצה, תרגום מיידיש דניאל רייזר ואיתיאל בארי, בעריכת דרור בונדי, ספרי מגיד והוצאת קורן, עמ' 232 - 233

*בהערת שוליים על אתר מפנה השל לתורה מן השמים עמ' 189 -192