"לאחר שמבול הרשע גרף ושטף תבל ומלואה נודד לו שיור העדינות, כיונה עזובה, בין השמים והארץ, ויבקש מנוח במצפון האדם. העדינות היא השכינה. מי ירחם על יונה עלובה זו, אם לא אנחנו, בני ישראל ?

הד זעקות אימים מבתי החניקה, זעקות שלא נשמעו דוגמתן בתולדות האדם, נורא מנשוא. אוי לו לדור שבימיו היה האדם לחרפות ולדיראון עולם. ויחד עם זה, מעולם לא נתלבט כל כך השגב העל־אנושי שבקיומנו בזמננו זה.

מיליוני יהודים שנשמדו עדים הם כי כל זמן שהציווי 'זכור את יום השבת לקדשו' [שמות כ, ז] לא יתקבל על בני האדם, לא תהיה גם לדיבר 'לא תרצח' [שם, כ,יב] אחיזה בחיים. כיום הרי אנחנו, מתי המספר, הדור שהוטל עליו לשמור, להכשיר ולמסור. דור כבד אחריות וכבד גורל אנחנו. עתידה של היהדות היא בידי מעטים. הנהיה אנחנו היהודים האחרונים ?"

א.י. השל , פיקוח נשמה, מתוך אלוהים מאמין האדם, בהוצאת כנרת זמורה ביתן דביר, ובעריכת דרור בונדי, עמ' 63