עם כל הטוהר והנחמה שיש בהיסמכות על רגעים של עבודת אלוהים טהורה עדיין נותרת החרדה בעינה. אחרי כל מאמצינו וניסיונותינו לטהר את העצמי אנו מגלים שהקנאה, היוהרה והגאווה ממשיכות לשחר לטרף בחשכה. מאין יבוא עזרנו ? רגעים אקסטטיים של שכחת העצמי חולפים חיש מהיר. מהי, אם כן, התשובה ?
האם אנו למדים מכאן, שעלינו להתייאש מאי-יכולתנו להתמיד בטהרה שלמה ? אלה היו פני הדברים לו הייתה מטרתנו השלמות. ואולם אין אנו מחויבים להיות מושלמים פעם אחת ולתמיד, אלא רק להתעלות שוב ושוב אל מעבר למדרגת העצמי. השלמות היא נחלת אלוהים, ולהפכה למטרה של האדם פירושו לצווֹת על האדם להיות אלוהי. כל שנוכל לעשות הוא לנסות לזקק את לבנו באמצעות לחצה המטהר של החרטה. ראשיתה של החרטה בתחושת אשם על כך שאין אנו מסוגלים להתיר עצמנו מסבך העצמי. יש בחרטה על כישלונותינו קדושה רבה יותר מאשר בשאננות עקב שלמות.

א.י. השל, אלוהים מבקש את האדם, הוצאת מאגנס, תרגום עזן מאיר-לוי, עמ' 317

Comforting as the reliance upon moments of pure devotion is, the anxiety remains.  After all our efforts and attempts to purify the self, we discover that envy, vanity, pride continue to prowl in the dark. Whence cometh our help ? The moments of ecstatic self-forgetfulness pass quickly. What then, is the answer ?

Should we, then , despair because of our being unable to retain perfect purity ? We should, if perfection were our goal. However, we are not obliged to be perfect once and for all, but only to rise again and again beyond the level of the self. Perfection is divine. and to make it a goal of man is to call on man to be divine. All that we can  do is to try to wring our hearts clean in contrition. Contrition begins with a feeling of shame at our being incapable of disentanglement from the self. To be contrite at our failures is holier than to be complacent in perfection.

A.J. Heschel, God in Search of Man, FSG, pp. 402-403