האדם שמועל באמונו של אלוהים יום אחר יום, מסתובב שיכור מיהירות, מטינה או מאמביציה נמהרת, חי לו בתוך ערפל רדוף־שדים של ספק. אף שחמדנותו לא הותירה אהבה לרפואה, הוא עדיין תוהה על העדר העדינות בחייו שלו. בנשמתו מתקיימים מקומות מסתור למצפון נמלט. הוא קרע לגזרים של אימה מצווחת את קשריו עם אלוהים, ותודעתו נותרה אטומה ונוקשה. הוא מהלך על פני האדמה, מלא הרס־עצמי, שלד של נשמה, וממלמל בטירוף על אושר מוחמץ.

א.י. השל, התפילה תשוקת האדם לאלוהים, תרגום  ד' בונדי , הוצאת משכל הוצאה לאור מייסודן של  ידיעות אחרונות וספרי חמד עמ'   69-68

The man who betrays Him day after day, drunk with vanity, resentment or reckless ambition, lives in a ghostly mist of misgivings. Having ruined love with greed, he is still wondering about the lack of tenderness in his own life. His soul contains a hiding-place for an escaping conscience. He has torn his ties to God into shreds of shrieking dread, and his mind remains dull and callous. Spoiler of his own lot. he walks the earth a skeleton of a soul, raving about missed delight.

A.J Heschel, Man's Quest For God, Aurora Press, p.11