כתבתי הבוקר רשימה בעקבות הצפייה בסרט של דוד דרעי, אתמול בערב בהיכל התרבות בירוחם. מדובר באירוע עוצמתי ביותר, כיאה לסיפור שנוגע לנימי הנפש של רבים בתוכנו, סיפור שעד כה לא זכה למקומו הראוי בין סיפורי הפנתיאון של החברה הישראלית.
גנזתי את הרשימה לעת עתה כיוון שסברתי שהדברים צריכים עוד להתבשל.
ובבוקר שמעתי את הידיעות על פסק הדין המקומם של בית המשפט העליון - ליתר דיוק - של דעת הרוב בהרכב מסוים של שלושה שופטים בבית המשפט העליון שדנו בשאלת החזקת גופות של מחבלים והתעצבנתי.
אבל כידוע אסור להתעצבן, במיוחד לא בערב שבת, ובמיוחד עוד יותר לא, בערב שבת חנוכה.
ונזכרתי בדברים של יהודה עמיחי:
"אדם בחייו אין לו זמן שיהיה לו
זמן לכל.
ואין לו עת שתהיה לו עת
לכל חפץ. קהלת לא צדק שאמר כך."
והשיר ממשיך וממשיך כשם שאנחנו ממשיכים, עולים ויורדים, יורים ובוכים, תרים אחר המילים שיצביעו לעבר המעבר,
עומדים בתור לפני ביקורת הגבולות בארץ זרה, וכולנו באיזה שהוא מקום נמצאים באותו התור, גם אם איננו מכירים בכך. עולמנו על פי מסורות יהודיות הוא עלמא דשיקרא. פה ושם , בדרך ולרגעים ספורים - חולפים - תראו ניצוצות של אור או של אמת. נרות חנוכה בים של חושך, שנת בצורת. ביורוקרטיה.
"אדם צריך לשנוא ולאהוב בבת אחת,
באותן עיניים לבכות ובאותן עיניים לצחוק
באותן ידיים לזרוק אבנים
ובאותן ידיים לאסוף אותן,
לעשות אהבה במלחמה ומלחמה באהבה."*
חנוכה שמח !
שבת שלום
ג'ף
* יהודה עמיחי, "אדם בחייו" בקובץ "שעת החסד", הוצאת שוקן, עמ' 50
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה