מה הניע אותי ללמוד את הנביאים ? בסביבה האקדמית בה ביליתי את שנות לימודי כסטודנט, הפילוסופיה הפכה מבודדת, ישות השקועה בתוך עצמה ומכורה לתאוות ליבה, המעודדת חשדנות תחת אהבת החכמה. התשובות שניתנו התעלמו מחדלונה של הרגישות האנושית. מן האתגר העצום נוכח האדישות למצב בו ההבחנה בין טוב ורע הפכה חסרת משמעות, נוכח מצב בו ליבו של האדם הפך קהה לאסונות ומוכן להרחיק את האמת. הוּבלתי, על כן, להכרה שמספר תנאים ובכללם המניעים והדאגות ששלטו בדרך החשיבה שלנו הוכחו כהרסניים לשורשי האחריות האנושית וכמוֹעלים בתשתית הנעלה של הסולידריוּת האנוֹשית.

א. י. השל, הנביאים, עמ' XVIII (אנג') בתרגום עינת רמון, מצוטט על ידה ב"עבודה זרה וסנוורי הנאורות בהגות אברהם יהושע השל", דעת 71 , עמ' 109; רמון תמצתה חלק מדברי השל - השוו למקור

What drove me to study the prophets ?

In the academic enviornment in which I spent my student years philosophy had become an isolated, self-subsisting, self-indulgent entity, a Ding an sich, encouraging suspicion instead of love of  wisdom. The answers offered were unrelated to the problems, indifferent to the travail of a person who became aware of man's suspended sensitivity in the face of stupendous challenge, indifferent to a situation in which good and evil became irrelevant, in which man became increasingly callous to catastrophe and ready to suspend the principle of truth. I was slowly led to the realization that some of the terms, motivations and concerns which dominate our thinking may prove destructive of the roots of human responsibility and treasonable to the ultimate ground of human solidarity.

A.J, Heschel, The Prophets, JPS, p XVIII