הציוויליזציה הטכנולוגית היא כיבוש המרחב על ידי האדם. לעיתים קרובות, גובה הצלחה זו מחיר יקר, ומביאה לידי הקרבת יסוד אחר, מהותי לקיומנו - יסוד הזמן.
בציוויליזציה הטכנולוגית אנו משקיעים זמן לשם השגת מרחב. הגברת עוצמתנו בעולם המרחב הפכה ליעד העיקרי בחיינו, ואולם, לקנות יותר אין משמע להיות יותר. העוצמה שאנו משיגים בעולם המרחב מתגמדת  וקורסת בפתאומיות בהגיעה לגבול הזמן. ואילו הזמן הוא ליבו של הקיום.
אין ספק כי אחת ממטרות האדם היא להשיג שליטה בעולם המרחב. ואולם, מימוש מטרה זו הופך למסוכן כאשר השגת העוצמה בעולם המרחב מביאה לאובדן שאיפותנו העמוקות בעולם הזמן. ישנו עולם של זמן, שבו המטרה איננה לקנות אלא להיות, איננה לקחת אלא לתת, איננה לשלוט אלא לשתף, איננה הדיכוי אלא ההרמוניה. החיים מאבדים כיוון ומשמעות בשעה שהשאיפה לשלטון במרחב, לבעלות על הדברים שבמרחב, מתגברת והופכת לדאגתנו היחידה.
אין דבר מועיל יותר מאשר עוצמה, ואין דבר מחריד יותר ממנה. בעבר, סבלנו מהשפלה ומביזיון בגלל עוני וחולשה. כעת, העוצמה היא זו שעלולה להביאנו להשפלה ולביזיון. ישנה שמחה לעובד בעמלו; וישנה אומללות באהבת הרכוש. במעיינות הרווח יתנפצו לבבות, תקוות וחלומות. האדם המוכר עצמו לעבדות הדברים, ייהפך לכלי שעלול להישבר למרגלות מעיין העושר.

א.י. השל, השבת, משמעותה לאדם המודרני, תרגום  א.אבן -חן, עריכה ד בונדי, הוצאת מכון שכטר, ידיעות אחרונות ספרי חמד, עמ' 24-23