הנביאים בזו למי אשר עבורם הקב"ה היווה המנוחה והנחלה; עבור הנביאים היווה הקב"ה אתגר, תביעה מתמדת....שלווה היא זרה לנפשו של הנביא. הסבל והיגון שבעולם אינם נותנים לו מנוח....לעומת אחרים שהם אדישים, אדישים אפילו לאדישותם ואינם מודעים לחוסר רגישותם, הנביאים נותרים דוגמה ומופת לחוסר סבלנות מוחלטת לרוע. דעתם אינה מוסחת , לא ע"י עוצמה שלטונית ולא על ידי תשבוחות העיתונות , לא מהצלחה ולא מיופי. רגישותם העזה לצדק ולעוולות, נובעת מרגישותם העזה לדאגתו של הקב"ה לצדק ולעוולות. רגישותם העזה של הנביאים  נובעת מכך שהם  שומעים, שמוע היטב את דבר ה' .

א.י. השל, דת בחברה חופשית, בקובץ איהבטחון שב-חירות, עמ' 11 תרגום שלי - ג'ף. התרגום הזה אינו "סוף פסוק". אשמח להצעות לשיפור.

The prophets had disdain for those to whom God was comfort and security; to them God was a challenge, an incessant demand....Tranquillity is unknown to the soul of the prophet. The miseries of the world give him no rest. While others are callous, and even callous to their callousness and unaware of their insensitivity, the prophets remain examples of supreme impatience with evil, distracted by neither might nor applause, by neither success nor beauty. Their  intense sensitivity to right and wrong is due to their intense sensitivity to God's concern for right and wrong. They feel fiercely because they hear deeply.

A.J.Heschel, Religion in a Free Society, in TIOF, p 11