תרומתם הגדולה של הנביאים לאנושות היתה גילויו של רוע האדישות. אדם עשוי להיות הגון ומרושע, אדוק ושקוע בחטא. הנביא הוא בו אנוש הסובל מפגיעות שנעשו לאחרים. התרחש פשע היכן שהתרחש - והנביא חש כאילו היה הוא עצמו קורבן וטרף לרוע. מילות הזעם של הנביא גועות בבכי. חמתו של אלוהים קינה היא. כל הנבואה הרי היא הצהרה אחת גדולה: אלוהים אינו אדיש לרוע ! הוא אכפתי ללא הרף, הוא נפגע אישית ממה שאדם עושה לאדם. הוא אלוהי הפאתוס.

א.י. השל, דת וגזע, בספר "אלוהים מאמין באדם", בהוצאת כנרת זמורה-ביתן, דביר, בתרגום ובעריכת דרור בונדי, עמ' 37 - 38

The prophets' great contribution to humanity was the discovery of the evil of indifference. One may be decnt and sinister, pious and sinful.

The prophet is a person who suffers the harm done to others. Wherever a crime is committed, it is as if the prophet were the victim and the prey. The prophet's angry words cry. The wrath of God is a lamentation. All prophecy is one great exclamation: God is not indifferent to evil ! He is always concerned, He is  personally affected by what man does to man. He is a God of pathos.

A.J. Heschel, Religion and Race, in The Insecurity of Freedom, FS&G, p 92