הדת לא נועדה לאירועים מיוחדים כגון לידה , נישואין ומוות. הדת מבקשת ללמד אותנו ששום פעולה אינה שבלונית, שכל רגע ורגע הוא אירוע מיוחד.

אנו מגיעים לפסגה הגבוהה ביותר של חיי הרוח לאו דווקא ברגעים נדירים של אקסטזה. הפסגה הגבוהה ביותר נמצאת במקום שבו אנו ניצבים, וניתן להעפיל אליה באמצעות מעשים יום-יומיים. במעשים של ידידות ובשמירת כשרות מדי יום ביומו תיתכן קדושה נשגבת לא פחות מאשר באמירת תפילה של יום כיפור.

מעשים של יום-יום ומאמץ מתמיד למול את ערלת לבנו, הם - ולא מעשי גדולה נדירים - הקובעים את אופיינו. ההתמדה היא המקדשת. היהדות היא נסיון לכפוף את החיים כולם לתפארתה של משמעות מוחלטת, לייחס את ריבוי מעשינו הפזורים אל האל האחד. באמצעות קצבם התמידי של תפילות, דפוסי התנהגות,  תזכורות ושמחות לומד האדם שלא לוותר על גדולתו.

א.י. השל, א-לוהים מבקש את האדם, מאגנס, תרגום עזן מאיר-לוי, 302-303

Religion is not made for extraordinary  occasions, such as birth, marriage and death. Religion is trying to teach us that no act is trite, every moment is an extraordinary occasion.

The highest peak of spiritual living is not necessarily reached in rare moments of ecstasy;  the highest peak lies wherever we are and may be ascended in a common deed. There can be as sublime a holiness in performing friendsip, in observing dietary laws day by day, as in uttering  a prayer on the Day of Atonement.

It is not by the rare act of greatness that character is determined, but by everyday actions, by a constant effort to rend our callousness. It is constancy that sanctifies. Judaism is an attempt to place all of life under the glory of ultimate significance, to relate all scattered actions to the One. Through the constant rhythm of prayers, disciplines, reminders, joys, man is taught not to forfeit his grandeur.

A.J.Heschel, God in Search of Man, 384