הדבר שמתמיה את הנביא הוא השונות שבין כוחו ועוצמתו של הקב"ה לבין האדישות העצומה, העקשנות, הליאות  והריפיון של הלב. קולו הרם של ה' מזעזע שמיים וארץ ואין האדם שומע ולו קול חרישי ביותר. ה' שואג כארי            (עמוס ג:ח). דברו כאש, כפטיש יפוצץ סלע (ירמיהו כג: כט) ונעים האנשים ללא זיע, ללא הפרעה, בלי משים. מה שנראה בעיני הנביא כשמש החודרת בעד לענן הכבד ביותר נותר עלום ולא מובחן, בעיני האנשים.

                               הוי האומרים לרע טוב

                               ולטוב רע,

                               שמים חושך לאור

                               ואור לחושך, 

                               שמים מר למתוק

                               ומתוק למר

                                             ( ישעיהו ה:כ)

א.י השל, הנביאים (אנג') עמ' 188-189, התרגום שלי - ג'ף

What baffles the prophets is the disparity between the power and impact of God and the immense indifference, unyieldingness, sluggishness, and inertia of the heart. God's thunderous voice is shaking heaven and earth, and man does not hear the faintest sound. The Lord roars like a lion (Amos 3:8). His word is like fire, like a hammer which breaks the rock in pieces (Jer. 23:29), and the people go about unmoved, undisturbed, unaware. What to the prophets is like the sun piercing the thickest cloud remains unnoticed by the people.


                                      Woe to those who call evil good, 
                                      And good evil, 
                                      Who put darkness for light,
                                      And light for darkness,
                                      Who put bitter for sweet,
                                      And sweet for bitter.
                                                                       Isaiah 5:20

A.J. Heschel, The Prophets, The Jewish Publication Society of America, pp 188-189