שלושה דברים עומדים ברומו של העיון בדונו: השואה, הישע, ומבוכת הדור. הן הן גופי תורה, ובני אדם מזלזלים בהם. השואה משתכחת מן הלב; הישע נהפך למצוות אנשים מלומדה; ועל המבוכה חושבים שאין רפואה באה אלא בהיסח הדעת.  

מיום שחרב בית המקדש לא היתה תקופה כתקופתנו. הרי זה כאילו קיפל הקב"ה לכל תולדות ישראל והניחן תחת ראשנו. מה הפשר? מה המשא? מה הוראת השעה? איה הגות הדור?

התורה שנתן הקב"ה למשה ניתנה לו אש לבנה חרותה באש שחורה. ואף העולם שראינו בחיינו כך הוא: אש לבנה של ארץ ישראל חרותה באש שחורה של אבדון ושואה. האש הרתה וילדה אור.

א.י השל, ייחודו של הקיום היהודי, באלוהים מאמין באדם, תרגם וערך דרור בונדי, בהוצאת כנרת זמורה ביתן דביר, עמ' 121, הערת השוליים בפסקה האחרונה הושמטה

Disaster, deliverance, dismay - these three words mark the supreme issues of Jewish existence in our day. Yet though involving the heart and center of our existence, they remain at the periphery of our thinking. The memory of the disaster is being effaced from our minds, the deliverance we take for granted, and dismay we suppress.
Since the day the Temple was destroyed there has been no age like ours. It is as if God had rolled up all Jewish history and placed it under our heads. What is the meaning of all this ?What is the import of this hour ? And where is the thinking of our day ?
The Torah which God gave to Moses was "white fire engraved with black fire." And this is the image of the events experienced. The white fire of the upbuilding of Israel engraved with the black fire of ruin and disaster.

A.J. Heschel, The Individual Jew and His Obligations, in The Insecurity of Freedom, FS&G, p 187