Whose ear has heard the trees sing to God ? Has our reason ever thought of calling upon the sun to praise the Lord ? And yet, what the ear fails to perceive, what reason fails to conceive, the Bible makes clear to our souls. It is a higher truth, to be grasped by the spirit.
Modern man dwells upon the order and power of nature; the prophets dwell upon the grandeur and creation of nature, The former directs his attention to the manageable and intelligible aspect of the universe; the latter to its mystery and marvel. What the prophets sense in nature is not a direct reflection of God but an allusion to Him. Nature is not a part of God but rather a fulfillment of His will.
A. J. Heschel, God in Search of Man, p 97
מן המקרא למדים אנו שהחיים 'הפנימיים' של הטבע חתומים בפני האדם. המקרא אינו טוען שהדברים מדברים עם האדם; הוא טוען רק שהם מדברים עם אלוהים. חפצים דוממים מתים הם ביחס לאדם, אך חיים ביחסם לאלוהים. הם שרים לאלוהים, הרים נמסים כדונג ותהומות מים מתחלחלים בראותם את מלך מלכי המלכים (תה' עז 17; צז 5), 'מלפני אדון חולי ארץ מלפני אלוה יעקב' (שם קיד 7).
מי אוזניים לו וישמע את האילנות שרים לקדוש ברוך הוא ? האם תבונתנו שקלה אי פעם לקרוא לשמש שתהלל את אלוהים ? אך את מה שהאוזניים אינן מצליחות לשמוע ואת מה שהשכל אינו מצליח לתפוס, מבהיר המקרא לנשמותינו. זוהי אמת נעלה יותר ואותה יש לתפוס ברוח.
האדם המודרני מהרהר בסדרו של הטבע ובעצמתו, ואילו הנביאים הרהרו בהודו של הטבע ובבריאתו. האדם המודרני מתרכז באותו היבט של היקום הניתן לניהול ולתפיסה חושית, ואילו הנביאים התרכזו בהיבטי המסתורין והפלא שלו. הנביאים לא ראו בטבע בבואה של אלוהים, כי אם הרמזה לקיומו. הטבע אינו חלק מן האל, כי אם הגשמת רצונו.
שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה. קיימת צורה נעלה יותר של ראייה. עלינו ללמוד כיצד לשאת עינינו למרום ולראות שהעולם הוא שאלה יותר מאשר תשובה. יופיו ועצמתו של העולם הם כאין וכאפס בהשוואה לאדון העולם. הודו של הטבע אינו אלא הראשית. מעבר להוד שוכן אלוהים.
האדם המקראי אינו תופס את הטבע במנותק מאלוהים, אלא ביחס אליו. 'בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ' (בר' א 1) - מילים ספורות אלה פורסות בפנינו את הקונטינגנטיות ואת התלות המוחלטת של המציאות כולה. אם כן, מהי המציאות ? לאדם המערבי היא דבר בפני עצמו. לאדם המקראי היא דבר לאלוהים. בשעה שהוא מתבונן בדבר*, יותר משהוא רואה צורה וצבע, עצמה ותנועה, רואה האדם המקראי את מעשה ידי אלוהים. העולם הוא שער, לא חומה.
א.י. השל, אלוהים מבקש את האדם, הוצ' מאגנס, תרגום עזן מאיר-לוי, עמ' 77 - 78
*"ב" דגושה עם שוא תחתיה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה