כל אחד מאיתנו תופס חלק מהמרחב, ולכל אחד מאיתנו יש בעלות בלעדית על אותה חלקה במרחב. אל חלקת המרחב שתופס גופי אני מתייחס כסגורה בפני איש מלבדי. לעומת זאת, הזמן אינו שייך לאף אדם. אין שעה השייכת לי באופן בלעדי. השעה הנוכחית שייכת לכל האנושות, כפי שהיא שייכת גם לי. אנו שותפים בזמן; אנו משתלטים על מרחב. באמצעות בעלות על מרחב, הופך אדם למתחרה של כל שאר הבריות; באמצעות החיים בזמן, חי האדם בעת ובעונה אחת עם כל שאר הבריות. אנו זורמים דרך הזמן, אך תופסים מרחב. אנו מתפתים ונכנעים לאשליה שהמרחב קיים למעננו, אך מחוסנים בפני אשליה מסוג זה בכל הנוגע לזמן.

א.י. השל, השבת, משמעותה לאדם המודרני, תרגום  א.אבן -חן, עריכה ד בונדי, הוצאת מכון שכטר, ידיעות אחרונות ספרי חמד, עמ' 131- 132

Everyone of us occupies a portion of space. He takes it up exclusively. The portion of space which my body occupies is taken up by myself in exclusion of anyone else. Yet, no one possesses time. There is no moment which I possess exclusively. This very moment belongs to all living men as it belongs to me. We share time, we own space. Through my ownership of space, I am a rival of all other beings. We pass through time, we occupy space. We easily succumb to the illusion that the world of space is for our sake, for man's sake. In regard to time, we are immune to such an illusion.

A.J.Heschel, The Sabbath, Farrar, Straus and Young, Inc. p. 99