המחשבה המכרעת בהגות הנביאים אינה נוגעת לקיומו של אלוהים בעבור האדם כי אם לקיומו של האדם בעבור האלוהים. משום כך המקרא הוא אנתרופולוגיה של הקב"ה ולא תאולוגיה של האדם. יותר ממה שהנביאים מדברים  על ענינו של האדם באלוהים מדברים הם על ענינו של הקב"ה באדם. בראשית ניצבת ענינו ודאגתו של ה' . הודות לעניינו ודאגתו של ה' לאדם, אפשר שלאדם יהיה עניין בה', ומשום כך אפשר לאדם לבקש אחר ה'.

א.י.השל, אלוהים מבקש את האדם, הוצאת מאגנס עמ' 324, תרגום עזן מאיר לוי בשינויים שלי. השל מטעים לאורך יצירותיו, כי הקב"ה איננו מושג, או רעיון. ה"כינוי"  God הוא די נייטרלי ומשמש  באנגלית בערבוביה הן במקומות שהכוונה היא  לציון קרבתו של ה' לאדם  והן לריחוקו ממנו. כשאבין יותר ב"השל"  ייתכן ותהיה לי תובנה כיצד הוא היה מתרגם את הקטע דלעיל ודומיו בספר הנ"ל בכל הקשור לציון הקב"ה, ג'ף

The decisive thought in the message of the prophets is not the presence of God to man but rather the presence of man to God. This is why the Bible is God's anthropology rather than man's theology. The prophets speak not so much of man's concern for God as of God's concern for man. At the beginning is God's concern. It is because of His concern for man that man may have a concern for Him, that we are able to search for Him.

A.J. Heschel, God in Search of Man, FSG, p 412