בניסיוננו להיות נאמנים לשני ההיבטים של החיים היהודיים אנו מגלים שקוטב הקביעוּת חזק מקוטב הספונטניות. כתוצאה מכך מרחפת סכנה מתמדת שקיום המצוֹות ועבודת האלוהים שלנו ייעשו למצוַות אלוהים מלומדה, פעולה מכנית בלבד. הדפוס הקבוע והשגרה של תפילותינו נוטים להחניק את הספונטניות שבדבקות. הבעיה המרכזית היא, אם כן, כיצד להימנע ממצב שבו הקבע פוגע בכוחה של הכוונה. בעיה זו נוגעת ללוז החיים הדתיים, וניתן לפתור אותה  באותה קלות שבה אנו פותרים בעיות יסוד אחרות של קיומנו. עמידתנו מול אתגר זה וניסיוננו ליצור תשובה בכל מצב, בכל יום בחיינו, הם חלק מהחירות האנושית. נוכל למצוא משככי כאבים, אך אין מזור שלם לקוטביות, כאן, בעלמא דפירודא.

א.י. השל, אלוהים מבקש את האדם, הוצ'  מאגנס, תרגום עזן מאיר-לוי, עמ' 271

Trying to remain loyal to both aspects of Jewish living, we discover thta the pole of regularity is stronger than the pole of spontaneity, and as a result, there is a perpetual danger of our observance and worship becoming mere habit, a mechanical performance. The fixed pattern and regularity of our services tend to stifle the spontaneity of devotion. Our great problem, therefore, is how not to let the principle of regularity (keva) impair the power of spontaneity (kavanah). It is a problem that concerns the very heart of religious living, and is as easy to solve as other central problems of existence. It is a part of human freedom to face that challenge and to create an answer in every situation, every day of our life. Palliatives may be found, but no cure to polarity is available in this "world of separation."

A.J. Heschel, God in Search of Man, FSG, p.343