אחריות לאלוהים אינה בבחינת פרפראות לנפש, אלא מעין דוכן, מעין פיגום קבוע שעליו עומד האדם בבנותו את חייו. כל התרחשות נפש או רוח תופסת מקום במערכה זו. בלי הפסק עומד האדם ופועל בבניין חייו או בהריסתם, בהחזקתה של תקוות אלוהים או בכריתתה. אין בניין אלא על הפיגום הזה, ואם לא יבנו בית עליו, שָׁוְא עָמְלוּ בוֹנָיו בּוֹ [תהילים קכז, א]. אמנם יש אדם ששבע ייפול וקם ויש שייפול ולא יוסיף קום.

א.י. השל, "יראת שמים",  ב"אלוהים מאמין באדם", הוצאת כנרת,זמורה-ביתן, דביר,בעריכת דרור בונדי, בעמ'  315

Man's responsibility to God is not an excursion into spirituality, an episode of spiritual rhapsody, but the scaffold on which he stands as daily he goes on building life. His every deed, every incident of mind, takes place on this stage, so that unremittingly man is at work either building up or tearing down his life, his home, his hope of God.

A.J.Heschel, An Analysis of Piety, in Moral Grandeur &Spiritual Audacity, FSG, p. 314