אני רואה את החולה והמושפל, את המנוצח ומר-הנפש, את הדחוי והבודד. אני רואה אותם נאספים יחד ולחוד, נצמדים לתקווה שמישהו ישית את לבו אליהם, ליותר מרגע חולף. אני שומע אותם מתפללים לבוא השחרור שנושא עמו המוות. אני רואה אותם מקופחים, שכוחי לב; אמש אדונים, ועתה מנודים.

מן הראוי היה כי נתייחס לזקנים ביראת קודש, אך כל שהם מייחלים לו זה התחשבות, תשומת לב, כי אל נשליכם ונעזבם. הם ראויים להעדפה, ואולם איננו מעניקים להם אפילו שוויון. אבא אחד מוצא כי באפשרותו לפרנס תריסר ילדים, אך תריסר ילדים מוצאים כי אין באפשרותם לפרנס אבא אחד.

א.י.השל, "לגדול בחכמה",  מתוך "אלוהים מאמין באדם", הוצאת כנרת זמורה ביתן דביר, בתרגום ועריכת דרור בונדי, עמ' 141;
דרור בחר לא לתרגם את כותרת הדברים לעברית  אלא להשאירה באנגלית כרשום להלן.

תמהני : אילו המילות הנ"ל, מהפתיחה למאמר "לגדול בחכמה" ושאר דברי השל בהמשכו, היו חלק מתודעתנו הישראלית הקולקטיבית האם היינו נדרשים , למשל, לועדת דורנר לחקור את מצב ניצולי השואה ?

  I  see the sick and the despised, the defeated and the bitter, the rejected and the lonely. I see them clustered together and alone, clinging to a hope for somebody's affection that does not come to pass. I hear them pray for the release that comes with death. I see them deprived and forgotten, masters yesterday, outcasts today.

  What we owe the old is reverence, but all they ask for is consideration, attention, not to be discarded and forgotten. What they deserve is preference, yet we do not even grant them equality. One father finds it possible to sustain a dozen children, yet a dozen childen find it impossible to sustain one father.

A.J. Heschel, To Grow in Wisdom, from The Insecurity of Freedom (TIOF), Farrar, Straus & Giroux, p 70

The above verses  - from a paper presented to the 1961 White House Conference on Aging - and the entire text, are just as relevant today in Israel as they were in Amerca then. Is this true also for America today ?